אישה מוכה (צילום הדמיה)
צריך שינוי מהותי באופן ומהות הטיפול באלימות במשפחה | צילום: עודד קרני, אתר קשת
היום מציינים ברחבי העולם את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. בכל פעם שנרצחת אישה עולה הסוגיה לראש הכותרות ותוכניות האקטואליה ולקראת סוף נובמבר, עם ציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, כלי התקשורת וארגוני הנשים סופרים את הנרצחות ועורכים סיכומים מספריים. השנה, בדומה לשנים קודמות נרצחו 19 נשים. אך ראוי כי תשומת הלב הציבורית והממשלתית תעבור ממקרי הרצח וימי הזיכרון דווקא למה שקורה ביניהם – לשגרת יומם וחייהם של אלפי גברים, נשים וילדים שאלימות פיזית, נפשית וכלכלית היא מנת חלקם הקבועה, גם כשזה לא נמצא בכותרת.

מדד האלימות השנתי שפרסמה תנועת ויצו חשף את קנה המידה הנרחב של מכת האלימות במשפחה. בממוצע מדי יום נפתחים 72 תיקים במשטרה בגין אלימות במשפחה. מאחורי כל תיק ותיק שכזה ניצבת משפחה, לעיתים עם שניים או שלושה ילדים, שחיה חיים קשים של מתח, סבל והשפלה. על פי נתוני אותו מדד התברר כי רשויות הטיפול והרווחה בישראל טיפלו בשנה האחרונה בכ-13 אלף בני אדם – מתוכם כ-2,860 גברים בלבד.

הנתונים הללו מוכיחים כי בפועל מספר הנשים והילדים שחיים תחת אלימות ומקבלים סיוע הוא נמוך ביותר. ואילו כמות הגברים האלימים שמקבלים סיוע וטיפול הוא כמעט אפסי. על אף הדגש הרב שניתן לטיפול ולהעלאת מודעות בקרב נשים בתחום האלימות במשפחה, לפעמים אפשר כמעט לשכוח כי הגורמים הבלעדיים למגפת האלימות במשפחה הם הגברים – ובהם יש לטפל בראש ובראשונה. הנתונים והמציאות מוכיחים כי בפני הרשויות קיימים חסמים רבים שכרגע הן לא מצליחות להסיר.

למנוע מהילדים לגדול ולהיות אלימים בעצמם

עובדה נוספת ומצערת אף יותר הנחשפת מניתוח הנתונים הללו היא הפקרתם של הילדים החיים תחת מגף האלימות. הנשים במוקד, הגברים הם הגורם, אך הילדים הם קורבנות לכל דבר, גם אם הם לא חווים אלימות ישירה. כולם כבר יודעים כי ילד שגדל בבית אלים עשוי להפוך לאלים בעצמו, וזאת רק אחת ההשלכות של ילדות מסוג זה. כשהילדים נאלצים לעבור עם אמם לחיים ממושכים במקלט – הטראומה גדולה אף יותר.

ומדוע אני קובעת כי הילדים מופקרים? על פי נתוני המדד,  1,047 ילדים טופלו בשנת 2013 ב-14 מקלטים הפזורים ברחבי הארץ. לעומת זאת, ב-89 המרכזים למניעת אלימות הקיימים בישראל, טופלו בישראל רק 1,021 ילדים. פירוש הדבר הוא שדווקא המרכזים בקהילה, שאמורים למנוע ולטפל באלימות עוד לפני שהיא מגיעה למצב של מקלט, כמעט ולא מצליחים להגיע ולטפל בילדים החיים עם הורה אלים וחווים מצוקה יומיומית. לרוב זה בגלל הקושי החוקי בטיפול בילדים אלו, אשר מצריך אישור של שני ההורים. אלו ילדים בסיכון במלוא מובן המילה ויש לנהוג בהם בהתאם.

יש בישראל גורמי טיפול ורווחה מסורים, מקצועיים ואכפתיים, אך הנתונים מוכיחים שהמצב בשטח רע מאוד. יש לבצע שינוי מהותי באופן ומהות הטיפול ולצד הסיוע לנשים שנפגעות מאלימות, להפנות משאבים ואנשי מקצוע גם למניעת האלימות אצל הגברים ובעיקר לטיפול בילדים הקטנים החיים בצל האלימות ועשויים יום אחד להפוך לאלימים בעצמם. שינוי מהפכני זה של אופי ומהות המערך המטפל יאפשר לנו לעשות שינוי ארוך טווח וכך אולי בתוך מספר שנים נוכל לצמצם משמעותית את מספר הנשים והילדים החיים במעגל ובצל האלימות במשפחה.

גילה אשרת היא יו"ר ויצו ישראל ויו"ר מועצת ארגוני הנשים בישראל