צריך להגיד את זה כבר: אסור למתוח פה ביקורת. אסור להגיד כלום אף פעם. רבים מתרפקים על העבר, אבל האמת היא שתמיד היה אסור למתוח פה ביקורת, פשוט לא היו רשתות חברתיות ובריוני רשת שיהדהדו את זה. לא על המדינה, לא על הצבא, בוודאי שלא על הממשלה, ובטח ובטח שלא על העומד בראשה. בייחוד אחרי שהוכתר למלך, אבל גם מאז ומתמיד.
קופצת לזיכרוני למשל יפה ירקוני, שאי אז ב-2002 אמרה בריאיון לגל"צ שהיא תומכת בסרבני השטחים, וכי אם המצב הנוכחי יימשך היא תמליץ לנכדיה לרדת מהארץ. מיד היא הותקפה מכל עבר ויו"ר אמ"י הגדיל לעשות וביטל מופע לכבודה שעמד להיערך כי "במסגרת הריאיון נאמרו על ידי יפה ירקוני דברים שלא היה ראוי שייאמרו". מי עוד אמר "דברים שלא היה ראוי שייאמרו"? מי לא. כל מי שמעז, אפילו אם סתם נפלט לו כמו ג'קו אייזנברג. וסאטירה? זאת בכלל תועבה, תשאלו את "היהודים באים". מה כן מותר? לשלם מסים וללכת לצבא ולשתוק, כמו רובוטים.
אז עכשיו מתי כספי. שתי דקות אחרי שסיפר שלאור המצב העגום שממשלת ישראל יצרה כלפי אזרחיה וכלפי התרבות, הוא ומשפחתו בחרו להתנתק למען בריאותם הנפשית, וכבר החלה רשימת הקריטריונים המופרכים שהוא לא עומד בהם כדי שתהיה לו זכות לחוות את דעתו ו/או לשכור דירה לשנה בפירנצה. עוד רגע צ'יץ' היה משגר לעברו מקברו איזה "עריק".
קחו לדוגמה את הפוסט של העיתונאי שי להב, שאלה היו פחות או יותר טיעוניו: איזו זכות יש לו לדבר, הרי הוא כבר עזב פעם את הארץ; איזו זכות יש לו לדבר, הרי באיטליה גם לא יודעים להתמודד עם הקורונה; איזו זכות יש לו לדבר, הרי לנו אין כסף לחיות שנה בפירנצה; איזו זכות יש לו לדבר, הרי הוא הופך את עניינו האישי למניפסט מחאתי מופרך.
ובכן, האמן הכי רגיש ונפלא שיש לנו, אחד היוצרים הכי משמעותיים במדינה, האיש שתרם הכי הרבה לפסקול שלנו, קול כל כך חשוב בתרבות הישראלית, כשעוד היתה תרבות ישראלית, שבכל מדינה מתוקנת היה צריך להיות מיליונר, העז להגיד משהו, איך הוא העז למען השם. אפילו הוא לא עומד בקריטריונים כדי לבקר את הממשלה. למעשה, כל מי שמרים את הראש מקבל איזו כאפה (אחת משלוש הכ"פים של מיקי זוהר?). ואצל מתי כספי זה היה לא פחות מאיומים על חייו, לאחר שהעלה סרטון שבו כינה את נתניהו "דיקטטור". אחר כך מתפלאים ששאר האמנים (לא כולל אותך, אמדורסקי) לא מדברים.
כשהממשלה לא עושה את תפקידה ולא מגנה על חיי האזרחים, אלא להפך, מסיתה נגדם ומוקיעה אותם, אין שום סיבה לקבל את זה בהכנעה. לדבר או להגר הן שתי אופציות לגיטימיות, כמו עוד הרבה אופציות אחרות; החיים בפירנצה זולים בהרבה מהחיים בישראל (בדקתי ממש עכשיו דירה להשכרה, מוצרי מזון והוצאות מחיה) כמו ברוב המכריע של מדינות העולם; ולגבי עניינו האישי – לא שמעתם? האישי הוא פוליטי. המצוקה האישית של כספי, ושל רבים רבים אחרים, הפכה למפלצתית בעקבות המצוקה הכלכלית והפוליטית וחוסר הטיפול הנכון בכל אספקט של החיים. סטרס ודיכאון הם מנת חלקנו, כל המחקרים מראים זאת. לא שצריך מחקרים כדי לדעת.
העזיבה של מתי כספי שוברת לב. ולא רק שלו. כל אדם נורמלי שעוזב, כל אדם חושב, הוגה, יוצר שהספיק לו ואומר עד כאן, משאיר אותנו עם פחות. לאט לאט התרבות פה מתה, ויש מי שרוקד על הקבר שלה. ותמיד יש מי שיזדעק על "דברים שלא היה ראוי שייאמרו". הם ראויים להיאמר ועוד איך. וכמה שיותר.