אמש, ליל שלישי, בשעה שבע וחצי בערב לקולות האזעקה המלחמתית ששטפה את תל-אביב, נקלעתי לתוך המרחב המוגן של הבניין שבו אני מתגורר בלב העיר. למרחב נכנס צמד בני 30 מתוקתק. הגברת על עקביה, הגבר על חולצתו המגוהצת למשעי, ושניהם חומקים יחד איתי לתוך המרחב רגע לפני יציאה לארוחת ערב ומספרים לי איך איסמעיל הנייה הרס להם את הדייט, ועכשיו הם "מרגישים לא נעים" לצאת אל העיר ולחגוג.
נזכרתי איך בכמה מלחמות ומבצעים צבאיים קודמים קידמו גורמי ימין את הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח", רוצים לומר: תנו לחיילים להיכנס באם אמא שלהם. חשבתי לעצמי שהפעם הסיסמה צריכה להיות: "תנו לתל-אביב לנצח". רוצה לומר: תנו לנו תושבי מרכז הארץ להניף אצבע משולשת לאיסמעיל הנייה.
האצבע הכי משולשת שאני מכיר היא עקבים, חולצה מגוהצת, מסעדה טובה, בירה קרה והרבה מצב-רוח טוב. אסור, פשוט אסור לחשוב שלצאת לבלות בימים האלה זו הפגנת ניתוק ובועתיות, נהפוך הוא: זהו הניצחון האמיתי על מי שרוצה לשבש לנו את זה.
אינני מומחה לענייני טילים, אבל מעבר להפגנת אצבע משולשת לעבר חמאס, צריך לומר את האמת: הסיכוי של תושבי ישראל למות מהרקטות הפרימיטיביות של חמאס נמוך מהסיכוי שלהם למות כשהם חוצים את הכביש.
היטיב לנסח זאת הבוקר ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, שאמר בראיון לרזי ברקאי בגלי צה"ל: "נפלו עשרות טילים בכל הארץ. המשמעות היא של כמו מחט בערימת שחת. אני לא אומר שלא ייפול טיל בתל-אביב, זה יכול לקרות כמו שיכולה לקרות תאונת דרכים, וכמו שיכולים להתפוצץ בלוני גז. להכניס את כל הציבור באזור תל-אביב-יפו לפאניקה זה דבר לא נכון".
צודק חולדאי, כל מילה בסלע.
זה, אגב, הזמן גם להיטפל לרגע לקלישאה השחוקה האהובה על הפוליטיקאים: "דין תל-אביב כדין שדרות". צר לי להיות מחרב הקלישאה חברים, אבל במלחמה, במיוחד מהסוג הזה שמתנהל מול ארגון טרור, חייבים לייצר שלבים. אם על כל ירי של רקטה עלובה נפגיז 450 מטרות בעזה, מה נעשה כשיירו טיל משוכלל לקריית הממשלה?
לא נעים לומר, אבל זו האמת: ערי הספר, יישובי הגבול, הקריבו ויקריבו לעולם קורבנות כבדים יותר. מדינת ישראל צריכה לא רק לעשות הכול כדי להגן עליהם, אלא גם לפצות אותם כספית וציבורית על הנכונות לשבת בקו הגבול, ולא לקבל זאת כמובן מאליו.
לזכותם של תושבי הדרום ייאמר שהם הרבה פחות היסטריים מהתל-אביבים. הם כבר יודעים מזמן: הפאניקה היא הנשק של האנדרדוג, ההיסטריה היא השאיפה של החמאס. השגרה היא התשובה הציונית ההולמת מכולן.
שני חלומות רטובים יש לו לחמאסניק המצוי: הראשון - לצפות מקרוב ב-70 הבתולות בגן עדן. השני - לצפות בבנות ובני תל-אביב נכנסים לגיהינום, גיהינום עלי אדמות של מקלטים, מרחבים מוגנים ושגרת חיים מלחמתית.
את החלום הראשון אנחנו נשאיר להחלטת הקדוש ברוך הוא, אבל את השני אנחנו, ורק אנחנו, יכולים לגנוז לו. בשביל זה נולדה תל-אביב. לא תל-אביב העיר בהכרח, תל-אביב כסמל חופש, פריחה כלכלית למרות הכול, שפיות פוליטית ואנושית בגלל הכול.
