כשאלעד נולד הוא היה ילד מיוחד - "מיוחד" כמו כל תינוק שנולד לזוג הורים. אבל בשלב מאוחר יותר הוא הפך למיוחד "עם תעודות", ועל התעודות היו כתובות שלוש אותיות: PDD. היחס שלנו לאלעד לא השתנה עם האבחון, אבל היה לנו פחד גדול מתגובת הסביבה אליו ואלינו אחרי האבחון. האם יקבלו אותו כמו כולם? האם יבינו אותו? האם יבינו אותנו? האם יתייחסו אליו כמו לכל הילדים? האם יאהבו אותו ויראו כמה הוא מיוחד ונפלא כמו שהוא?
רוב ההורים שהכרנו בחרו (ממש כמו איילת של "פלפלים צהובים") בדרך של הסתרה או לפחות של אי-חשיפה - חלקם מהפחד מהסביבה וחלקם מבושה. אנחנו בחרנו לא להסתיר ולשדר לסביבה, ובהמשך גם לאלעד, שהכל רגיל ובסדר. אבל זו לא הייתה בחירה פשוטה. החברה לא מקבלת בקלות את השונה והלא מוכר. ואלעד הוא ילד מטעה ומבלבל - מצד אחד הוא נבון מאד ומחפש את חברתם של אנשים, ומצד שני הוא מאד ילדותי וטועה בפענוח סיטואציות חברתיות ובתגובות לאחרים. אמנם היו מי שהמשיכו להתייחס אליו כרגיל, אך איתם היו גם מי שהעירו לו, שגערו בנו, שלא הרשו לילדיהם לשחק איתו ואף דרשו את סילוקו מגן הילדים, והיו גם שנמנעו כי פשוט לא ידעו מה ואיך. במשך השנים ניסיתי להסביר, בתקווה שבעתיד לילד שלי יהיה יותר קל מול החברה הסובבת אותו.
כבר לא שופטים את אלעד
ואז, באחת, אנשים התחילו להבין. ראיתי במבטים שלהם, במימיקות הפנים שלהם ובתגובות, שהם מבינים: הילד שלי הוא "פלפל צהוב". זה התחיל לקרות בערך אחרי שידור הפרק השני של הסדרה, וזה היה מ-ש-ח-ר-ר!!! ישבתי איתו במסעדה שהוא אוהב, והרגשתי שלא שופטים אותו כשהוא מרצה על נושאים ברומו של עולם, בלי להסתכל בעיני בן-שיחו ובלי לאפשר דיאלוג. נשענתי אחורה בחיוך - ונחתי.
אפילו בחוג הכדורסל, למחרת שידור הסדרה, היו ילדים שהתנהגו אחרת - לא כעסו כאשר נגע בהם ללא סיבה, היו סבלניים איתו ואפילו עודדו אותו להשתתף כשהיה לו קשה ורצה להיות בצד.
"פלפלים צהובים" עשתה בגדול את מה שקיוויתי שיקרה לאט לאט עם השנים. היא העלתה למודעות הן את הספקטרום הרחב של הילדים והן את המקום של המשפחה וההתמודדות שלה עם הלקות. בכל פרק ופרק ראיתי את תמונת חיינו משתקפת בשינויים כאלה ואחרים. ליבי היה עם איילת שהרגישה שכדי לעזור לעומרי היא צריכה להיות "זונה" - הבנתי בדיוק, מניסיון החיים שלי, למה היא מתכוונת. הצורך להתחנף ולהתחנחן, להתרפס ולהשקיע, הכל כדי להשיג עבור הילד את הטוב ביותר - ומהר.
כאבתי דרך נימי הזיכרונות שלי כשהפיקניק של עומרי ביום העצמאות הפך למעמסה רגשית, כי נזכרתי בטיול לפארק שעשועים גדול בהולנד, שבו אלעד לא נהנה מכלום ורק רצה לעזוב כבר הביתה.
חיפשתי מי אני בין הדמויות, ומצאתי שאני שילוב בין איילת ליעלי. דרך הדמויות שלהן הצלחתי להסביר טוב יותר את עצמי. הרגשתי שעם כל פרק מתרומם מסך של פחד, בורות וריחוק, וחושף את המציאות כפי שהיא: מאחורי האוטיזם ישנו ילד, עם קשיים אך גם עם חוזקות, וסביבו משפחה שמתמודדת עם צרכים מיוחדים - גם של הילד אך גם של כל בני המשפחה האחרים.
תודה ל"פלפלים צהובים", ובהצלחה לכל ה"פלפלונים" שבינינו.
באהבה ובהערכה רבה,
רויטל לן כהן, אמא גאה לאלעד.
"פלפלים צהובים" סוגרת עונה היום ב-22:00. היכנסו להצצה לפרק האחרון