המורה בתגובה ראשונה למקרה. אילוסטרציה (צילום: SUTTERSTOCK)
אלה תנאים של "עבודת שוק", ולא של תפקידי הוראה | צילום: SUTTERSTOCK

מזה ארבע שנים אני מורה בבית ספר, מורה כמו כל מורה אחרת - אני יושבת בישיבות בית הספר, בונה מערכי שיעור, שומרת בהפסקות, מלווה טיולים בית ספריים, משלמת על קפה ותה בחדר מורים, משמשת כגורם חשוב בתהליך החברתי שמשפיע על התהליך הלימודי במסגרת בית הספר. אחת מן המניין.

בעצם – אני לא מורה כמו כל מורה אחרת. בניגוד לרוב חבריי לחדר המורים, אני לא מועסקת על ידי משרד החינוך. אני שייכת לקרן קרב ומועסקת על ידי חברת "מרמנת", חברת קבלן. מורי קרן קרב הם כ-4,000 במספר, בעלי תארים בתחומים שונים, 40% מהם בעלי תעודת הוראה ו-20% בעלי תואר שני. אנחנו מלמדים בכ-2,400 בתי ספר וגנים בשלל מקצועות שהיו בעבר (לפני הקיצוצים הגדולים בשעות ההוראה במערכת החינוך) חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים – אמנות, מחשבים, תקשורת, טבע, מוסיקה ועוד.

אז מה ההבדל בפועל ביני וחבריי לקרן קרב לבין כל מורה אחר? אנחנו מועסקים באופן קבלני: מדי קיץ אנחנו יוצאים לחל''ת כפוי שנע בין חודשיים לארבעה חודשים; היקף המשרה שלנו לא ידוע משנה לשנה; השכר שעתי, ולא מותאם לאופי התפקיד; אין לנו תנאים סוציאליים; אנחנו לא צוברים ותק; אנחנו לא זכאים לתשלום נסיעות מלא; אנחנו לא מקבלים תשלום בחגים; אנחנו לא מקבלים תשלום על שעות נלוות לעבודה. אגב, חברת מרמנת מעסיקה אותנו לאחר שזכתה במכרז שהוציא משרד החינוך; אבל המכרז מתחדש אחת לארבע השנים, וגורר את פיטורי כלל העובדים.

ככה מדינת ישראל מתייחסת למורים שלה? אלה תנאים של "עבודת שוק", ולא של תפקידי הוראה. לפי הצהרותיו של ניסים מטלון, מנכ''ל קרן קרב, הקרן הינה גוף חיוני לתפקוד בריא של מוסדות החינוך. אז מדוע מדינת ישראל בוחרת להתנתק מחובותיה לאזרחיה ע"י העסקתם בצורה קבלנית?!

למה משרד החינוך לא לוקח עליי אחריות?

אני אשת חינוך מבחירה. בחרתי לתרום לחברה מכישוריי בדרך זו, בדרך חינוכית. נכון, איני מועסקת ישירות דרך משרד החינוך, אך התכנית שאני מעבירה לתלמידים בבתי הספר מאושרת ע"י משרד החינוך, אחרת היא לא תיכנס לבתי הספר. מדוע משרד החינוך דורש ממני אחריות מלאה באשר לנעשה בבית הספר, אך לא מוכן לקחת אחריות עליי ועל תנאי העסקתי? כמה אפשר לשרוד בתנאי העסקה מחפירים שכאלה, ללא תנאים סוציאליים, ללא שכר בחופשים, ללא ותק ובשכר שלא הולם את אופי התפקיד?

בקיץ האחרון הצלחתי לאסוף את כמות הימים הנדרשת על מנת לזכות בדמי אבטלה. בושה - אשת חינוך מוערכת במדינת ישראל צריכה לרוץ לביטוח לאומי ולחתום אבטלה כדי לפרנס את עצמה בכבוד. הרי אין שום מקום עבודה שיהיה מוכן להעסיק אישה למספר חודשים לא ידוע. אבל אחרי כחודש וחצי של חתימת אבטלה נאמר לי שאיני יכולה להמשיך ולקבל שכר מביטוח לאומי, כי אזלו לי הימים האפשריים לחתימת אבטלה (מה לעשות, את חלקם נאלצתי לנצל בקיץ שעבר). כשאמרתי שאני צריכה להתפרנס, אמרה לי הפקידה: "זה החוק, הוא נועד לגרום לאנשים ללכת לעבוד ולא לחזור לכאן פעם בשנה". הסברתי לה שאני לא בוחרת בזה, פשוט שולחים אותי לחל"ת כל קיץ, והיא ענתה: "בעיה שלך".

כשאנחנו שומעים את הביטוי "עובדי קבלן" רבים מאיתנו חושבים על חסרי השכלה העובדים בעבודות פשוטות (שכמובן זו גם זכותם המלאה להתפרנס בכבוד). אבל התופעה המכוערת של העסקה על ידי קבלן נכנסת לחינוך, לרווחה, לרפואה, וצועדת קדימה בלהט, ללא מעצור. בלי לשים לב, מדינת ישראל דוהרת לחשכת ימי הביניים – לעבדות מודרנית בכל מובניה, ולריסוק הדמוקרטיה.

איך קרה הדבר שהחינוך בארץ נמכר לכל המרבה במחיר? האם אתם כהורים רוצים שילדיכם יקבלו חינוך ממורים חסרי ביטחון תעסוקתי, הנלחמים על הישרדותם? האם אנחנו מדינה דמוקרטית בעלת ערבות הדדית, או שאנחנו בדרך למדינת עולם שלישי? מי שיושב שם למעלה ומכתיב את חוקי ההפרטה כנראה מעדיף שהאזרח הקטן יישאר קטן. אז מי אמר שאנחנו לא חיים בעולם של אדונים ומשרתים?

אופירה לוי היא מנחת קבוצות מנהיגות בקרן קרב

>> מאבק עובדי הקבלן הוא המאבק של כולנו
>> האם צריך שופט מזרחי?

האם השביתה מוצדקת או לא? דונו בתגובות