לפני כחודש וחצי השתתפתי בתכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 (גילוי נאות: עבדתי בתכנית עד לפני כשנתיים), כנציגת התא הפמיניסטי באוניברסיטת תל אביב, בדיון על פנייתן של סטודנטיות להנהלת האוניברסיטה בבקשה שלא תהפוך את חיים רמון - אדם שהורשע בעבירת מין - למרצה אורח בביה״ס למדע המדינה. את התכנית הגיש באותו ערב רביב דרוקר.

מהיכרותי עם דרוקר ומהערכתי ליסודיותו ולמקצועיותו ידעתי שהראיון יהיה מאתגר, אבל שמחתי על הבמה הציבורית שהעניקה התכנית לתא הפמיניסטי כדי לספר על המאבק העיקש וארוך השנים שאנו מנהלות כנגד ההנהלה: מאבק למען פעולה נחושה ואפקטיבית של האוניברסיטה כנגד מקרים של הטרדות ופגיעות מיניות המתבצעות בתחומה, בין אם על ידי סטודנטים ובין אם על ידי מרצים מן הפנים ומן החוץ. רק בשנה האחרונה פנינו לאוניברסיטה בדרישה לבטל את הזמנתם של שני אנשים שהורשעו בפגיעות מיניות במוסדות האקדמיים בהם לימדו. השנה גם נאבקנו נגד העסקתו האבסורדית של אשר משה כמתרגל חודש לאחר שנודע לאוניברסיטה כי הוא חשוד באונס ומעשים מגונים כנגד מי שהייתה שותפתו למעבדה בקמפוס. על המקרה האחרון אולי שמעתם בתקשורת הודות לאומץ ליבה ונחישותה של הנפגעת לפעול נגד האדם שפגע בה. אבל מה בנוגע לשני המרצים האחרים מן החוץ, שפנינו בעניינם להנהלת האוניברסיטה? עליהם לא שמעתם. זה פשוט לא עניין את התקשורת.

ביומיים שלאחר הפרסום הראשון אכן קיבלנו במה נרחבת לדבר על הסוגיה הטעונה הזו, וחזרנו שוב ושוב על הדרישה שלנו כלפי האוניברסיטה: להביע אפס סובלנות כלפי פגיעות מיניות – אבל באמת, לא רק כסיסמה. המכתב, אגב, טרם נענה. בשבוע שעבר רמון החזיר עצמו לכותרות כשמימש את איומו והגיש תביעה על סך 75,000 ש״ח נגד יו״ר התא הפמיניסטי בקמפוס. וכל זה למה? כי היא אמרה בתקשורת את מה שאומר חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין: ״עבריין מין הוא מי שהורשע בביצוע עבירת מין״. וחיים רמון הורשע פה אחד בביצוע מעשה מגונה - שהוא, גם לפי חוק העונשין וגם לפי חוק ההגנה על הציבור - עבירת מין.

עצם הגשת התביעה הפכה לאייטם תקשורתי, בזמן שבתא ״תל־אביביות״ החלטנו לא להגיב לפרסומים ולהמשיך לקדם את דרישותינו מול האוניברסיטה במכתבים נוספים (שנותרו גם הם ללא מענה מהגורמים הרלוונטיים).

כמו באותו ראיון אצל דרוקר, גם היום הטענות שלי אינן נגד אותו רמון, שהורשע בביצוע מעשה מגונה - עבירת מין לפי חוק העונשין של מדינת ישראל. הטענות שלי היום מופנות כלפי דרוקר עצמו והעצות שנתן לנו, בטור שפרסם אתמול, על איך לנהל את המאבק שלנו נכון.

לכנות את המאבק שלנו ״מניפולטיבי ואפילו מרושע״ גורם לעולם לקרוס לתוך עצמו. למיטב ידיעתי, לפעול לכינון סביבת לימודים בטוחה ומכבדת יותר במוסד האקדמי בו אנו לומדות ולהיאבק נגד תופעת ההטרדות והפגיעות המיניות בקמפוס ונגד חוסר התגובה ההולמת מצד הנהלת האוניברסיטה במקרים רבים מדי - כל אלה אינם מעשים מניפולטיביים.

לעוות את עובדות המקרה כדי להתאים את המציאות לטענות שלך - זו מניפולציה. התביעה נגד יו״ר התא הפמיניסטי היא חלק מתופעה רחבה ומוכרת של תביעות השתקה בריוניות. ״לא חכמה״, כפי שכינה אותה דרוקר, זה אנדרסטייטמנט. וזה עוד מילא, אבל לכנות עבירת מין פלילית, שהעונש המרבי עליה בנסיבות מחמירות יכול להגיע ל-10 שנות מאסר בפועל, ״מעידה נקודתית״? לטעון שאותו אדם ״ניסה לנשק״ בחורה צעירה, בעוד שפסק הדין קבע חד־משמעית כי ״לא בתחום האפור עסקינן, ולא בתחום הדמדומים, אלא במעשה פולשני, פוגע ומשפיל... נשיקה שאיננה בהסכמה מעוררת דחייה, גועל ומיאוס״? זה כבר שקר מסוכן.

את המאבק שלנו אנחנו מנהלות מדי יום, ובנוגע לעשרות ומאות מקרים אחרים בהם אנו דורשות מהאוניברסיטה לטפל, ושבהם התקשורת פחות מתעניינת. את ״העליהום התקשורתי״ נגד אותו עבריין מין לא אנחנו התחלנו, לא אז ובטח לא עכשיו. ואם התקשורת סוף־סוף מגלה עניין במאבק שלנו, אנחנו בהחלט ננצל את הבמה שניתנת לנו כדי לחזור על דרישותינו מהנהלת האוניברסיטה – ביטחון אישי וכבוד אנושי. זה הכל.

יובל עופר (צילום: תאיר שור)
יובל עופר | צילום: תאיר שור

הכותבת היא חברת תא ״תל־אביביות״ - התא הפמיניסטי באוניברסיטת תל אביב