מאוד מעצבן מה שטורקיה עושה לנוסעים הישראלים! ממש מכעיס שמחטטים בדברים, שמעכבים ומייבשים בהמתנה, ששואלים שאלות מטומטמות שהמטרה שלהם להציק ושאין להם קשר לביטחון. זה מכעיס לקבל יחס עוין רק בגלל הזהות שלך ולא בגלל שבאמת יש סיבה להיות עוין כלפיך. אבל יש הרבה ישראלים שלא מפחדים מהבידוק בארצות זרות – אלא דווקא מהבידוק בנתב"ג. אני מדברת כמובן על ערבים ישראלים כמוני.
אנחנו כבר יודעים, מתורגלים ובאים מוכנים לחוויית שדה התעופה בארץ. אנחנו מגיעים ארבע שעות לפני הטיסה שלנו, גם כאשר הבידוק נפתח לא לפני שלוש שעות מהטיסה. מי שיכול, מנסה להגיע לשדה באוטו "שלא נראה ערבי", להחליף תחנת רדיו לגלגלץ, להוריד את המסבחה מהמראה, לשים משקפי שמש ולא לדבר יותר מדי שלא יזהו את המבטא כבר בשער של שדה התעופה, אחרת גם ארבע שעות לא יספיקו בשביל לא לפספס את הטיסה.
אני מתורגלת איך לעבור את החוויה הקשה הזאת בחיוך ובסבלנות, אבל לפעמים גם אני לא מצליחה להימנע מלקבל שריטות בנפשי מעלבון החוויה. הנה סיפור אחד לדוגמא.
יש פה ערביה, מה אני עושה?
בתחילת ינואר 2011 החלטתי לטוס לאילת בשביל להפתיע את זוגתי (לשעבר) ששהתה שם לצורך כנס. היא רופאה בכירה שנסעה לכנס באילת שבו נתנה הרצאה חשובה, ורציתי מאוד להיות שם איתה ולתמוך בה. חשבתי להפתיע אותה, אך בסוף סיפרתי לה שאני מתכננת לבוא.
הגעתי לשדה דב 45 דקות לפני הטיסה. עברתי את מכונת השיקוף כמו כולם, ועמדתי בתור לבידוק הבטחוני. הגעתי לבודקת מחוייכת והושטתי לה את הדרכון. בשלב הזה תמיד מגיע המבט עליי, על הדרכון, עליי בחזרה - מבינים שאני ערביה ואז שואלים "יש לך תעודת זהות?". לא, אני עונה. ואז המשפט "רק רגע בבקשה" והליכה למנהל המשמרת (בדרך כלל גבר מעונב בחליפה שמאוד מלא בעצמו). תמיד עניין אותי משפט הפתיחה שבו מציגים את "המקרה המסובך" בפני הראיס: "תשמע, יש פה ערביה, מה אני עושה?".
ואז מגיע השלב הבא, שהוא בעיקר בשביל לעכב אותנו ולהציק לנו. הבודקת חזרה אליי, הסתכלה על השעון ואמרה "לא נראה לי שאת יכולה לטוס, את צריכה להגיע שעה לפני הטיסה!". חייכתי ואמרתי שאני כבר רבע שעה בתור, ושפעם הבאה אגיע בזמן, וגם שסוכנת הנסיעות אמרה לי שמספיק להגיע חצי שעה לפני הטיסה (לא ממש, אבל אני יודעת שהעובדה שהגעתי באיחור לטיסה זה תירוץ עלוב שאין לו שום קשר למציאות, ושאנשים שמגיעים גם עשר דקות לפני טיסת פנים ועולים על הטיסה בלי בעיה). רציתי להגיע לאילת, אז בלעתי את העלבון לאינטליגנציה שלי וחייכתי בהמתנה לשלב הבא.
צריך אישור מהיהודייה שלי
והנה השלב הבא, שלב התחקור על ימין ועל שמאל, שאין לו שום קשר לבטיחות הטיסה, אותו הבודקת תמיד טורחת להתחיל במשפט הזה: "אני אשאל אותך כמה שאלות לבטיחות שלך ושל הטיסה, כי יש כאלה שנתנו להם דברים והם לא ידעו מה זה וזה יצא פצצה". ואז מתחיל התחקור בעמידה ליד שאר הנוסעים, כאשר כולם עוברים אותי ומסתכלים אחורה במבט תוהה וחשדני כלפיי, כי בטח יש סיבה מוצדקת שמחזיקים אותי כל כך הרבה זמן. לאן את נוסעת? לאיזו מטרה? מאיפה את יודעת על הכנס? מי שילם על הכרטיס? מי משלם על השהות בבית המלון? מאיפה הכסף? מה את הולכת לעשות שם? את מי את פוגשת? את מתכוונת לעבור את הגבול? למה כל-כך קצר?
סיפרתי להם שאני נוסעת לכנס רפואי. סיפרתי שהבת-זוג שלי, שהיא רופאה יהודיה כשרה, מרצה שם. סיפרתי להם שאני בעצמי אחות ושאני מנהלת מרפאה לרפואה תאית ואימונותרפיה של סרטן ולהשתלת מח עצם ליד איכילוב. אפילו הראיתי להם את כרטיס הביקור ואמרתי שהם יכולים להתקשר לוודא שזה לא מזויף ואכן אני מנהלת את המרפאה מזה שלוש שנים. אבל לא משנה מה אמרתי, הם לא הסכימו להעלות אותי לטיסה.
"יש לך הזמנה רשמית מהכנס?". לא הייתה לי. חייכתי ואמרתי שלא ידעתי שאני צריכה להביא את ההזמנה לכנס איתי, ושזה לא הכנס הראשון שאני טסה אליו, ואף פעם לא ביקשו את ההזמנה, לא ממני ולא מאף אחד אחר מהנוסעים לכנס איתי (מיותר לציין שתמיד נסעתי עם יהודים). עוד פעם "רק רגע בבקשה", עוד פעם אותו מעונב בחליפה, ואז הבודקת חוזרת עם "אני מצטערת אבל נצטרך להתקשר לחברה שלך לדבר איתה". הם צריכים את הקול של זוגתי שיאשר שאני דוברת אמת! בשלב הזה אני עדיין מחויכת אך כבר מעוצבנת. אמרתי שהיא בכנס ונמצאת בדיוק בהרצאה, ולא נראה לי שתענה להם. כשהבנתי שאם אני רוצה לעלות לטיסה, אני צריכה לתת להם לדבר איתה, סימסתי לה שאני בביטחון ושתצא בשביל שיתקשרו אליה שתאשר אותי בטלפון. "כן, סמירה היא הבת-זוג שלי. כן, אנחנו שבע שנים ביחד. כן, היא אחות. כן, היא מצטרפת אליי לכנס. כן, תעלו אותה על הטיסה".
העלו אותי סופסוף על הטיסה. מזל שהחלטתי לספר לה שאני מגיעה ולא ניסיתי להפתיע אותה, אחרת מי יודע איך זה היה מתפתח אם היא הייתה אומרת שאין אף אחד שאמור להצטרף אילה באילת. טסתי לאילת לאחר אישור של "היהודיה" שלי וחשבתי שזה הסוף, אך הסתבר שזה רק תחילתו של הסיוט.
האם ירד לי הסיווג הביטחוני מאז אתמול?
בדרך חזרה לא רציתי להסתכן, אז הגעתי לשדה התעופה באילת שעה פלוס חמש דקות זמן פציעות לפני הטיסה, לפי הבקשה של החברים משדה דב. הבודקת לקחה את הדרכון שלי, הסתכלה עליי, על הדרכון, עליי, "רק רגע בבקשה", המנהל המעונב בחליפה ובחזרה אליי, הבודקת מסתכלת בשעון ואומרת "מצטערת, אבל את צריכה להגיע שעה וחצי לפני הטיסה!".
שוב חייכתי ואמרתי שבשדה דב אמרו לי שאני צריכה להגיע שעה לפני הטיסה, שעברתי אתמול בידוק שם ונמצאתי כשרה לטוס, אפילו שמרתי את הפתק של הבידוק מיום קודם שבו מסומן הסיווג הביטחוני. מסתבר שהבודקות הביטחוניות שם באילת מאוד קשוחות ולוקחות את העבודה שלהם מאוד ברצינות, כי או שבפחות מ-24 שעות הסיווג הביטחוני שלי ירד או שהבודקות בשדה דב התרשלו לגמרי בעבודה שלהם.
בשלב הזה מבקשות ממני שתי בודקות להתלוות אליהן לחדר צדדי, שלא ידעתי על הקיום שלו עד כה, כי בעבר כשנסעתי מאילת לתל אביב הייתי בליווי זוגתי או יהודיה אחרת. הכניסו אותי לחדר ולקחו ממני את תיק הגב שלי, שהכיל כמה בגדים, מברשת שיניים, ארנק, דרכון ופוינטר (כזה שמחלקות חברות תרופות). את כל התכולה של התיק רוקנו לאיזה מגש פלסטיק תוך כדי לבישת כפפות, וביחד עם התיק עברו שיקוף במכונה בעוד חדר צדדי נסתר.
תתפשטי, חיפוש גופני
חשבתי שבזה זה נגמר, אבל אז נכנסה בודקת שלישית והתחילה לעבור עליי עם ידיים לבושות בכפפות, ואז עם גלאי מתכות, שצפצף והתריע על משהו מתכתי בחזיה שלי. התבקשתי להוריד את הבגדים העליונים ולהפשיל מכנסיים. במבוכה לא מעטה הורדתי את החזיה ונשארתי בגופיה לבנה שקופה, במכנסיים מופשלים עד הברכיים ועם ידיים למעלה (שלא להפריע לבדיקה). כך עברה עליי בשנית הבודקת עם גלאי המתכות. בנוסף לשלוש הבודקות שמתעסקות עם הדברים שלי הצטרף בזמן החיפוש הגופני בודק נוסף, שעמד בשילוב ידיים בפתח החדרון. יש לציין שהוא היה מנומס והגון והסיט את פניו הצידה כשהורדתי את החזיה.
נותרו מספר דקות לטיסה. חברת התעופה דחקה באנשי הביטחון לסיים איתי, ואני הבהרתי שמבחינתי יחפשו כמה שהם רוצים, העיקר שאני אעלה על הטיסה. בשלב הזה נכנסה אחת הבודקות, שכנראה הייתה בדרגה יותר גבוהה, לקחה את הדברים, מעכה אותם והכניסה לתיק בבלגן תוך כדי שהיא אומרת "יאללה, מהר שתוכלי לעלות לטיסה". אני, שיש לי אלרגיה לתיק מבולגן ויכולה לחטוף התקף חרדה מלראות את הבגדים שלי מקומטים ומלוכלכים, ניסיתי לעצור את היחס המשפיל לבגדיי ואמרתי לה "לא כך, אני אסדר". היא ענתה "אין בעיה, את תישארי לטיסה הבאה!", ואני ויתרתי ופשוט עזרתי לה למעוך את הבגדים לתוך התיק.
אני אדם חזק וקשה להעליב אותי או לגרום לי להרגיש מושפלת, אבל כשמצאתי את עצמי נכנעת לכוחנות של אותה בודקת שאמרה "אין בעיה! תחכי לטיסה הבאה", נבהלת ומפחדת ומשתפת איתה פעולה בלדחוס את בגדיי בתיק, אותו הרגע גרם לי להרגיש קטנה והעליב אותי.
את התיק לא החזירו לי, בטענה שמעלים אותו במטען ואני לא יכולה לקחת אותו לטיסה. עליתי למטוס עם דמעות בעיניים - הפעם הצליחו להגיע אליי רגשית. ההצקות, ניסיונות ההשפלה וההתמרות בנוסע הערבי, אין להם שום קשר לבידוק בטחוני. הם קורים יומיום לאזרחים רבים, ולי קרו הרבה פעמים. מאוד לא נעים ומכעיס לחוות אפליה, מאוד לא נעים ומכעיס לעבור עלבונות כאלה, ללא קשר לדת, צבע, לאום, ג’נדר ומיניות, וללא קשר לבטיחות ובטחון. אני לא מאחלת את זה לאף אדם, ולכן אני אומרת לחבריי יהודים, כטורקים, כאנגלים, כהודים וכל אדם - ואהבת לרעך כמוך!