אפשר להגיד הרבה מאוד דברים על בנימין נתניהו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – את ההבנה הפוליטית, שלפעמים הולכת לאיבוד אך שבה ומוכיחה את עצמה ברגעים החשובים. כך היה כאשר הודיע על כניסתה של קדימה לממשלת האחדות לפני כחודשיים, וכך היה גם אתמול כשהודיע על פירוקה של ועדת פלסנר לקידום השוויון בנטל, שהוקמה בקול תרועה רמה וסיימה את דרכה בקול ענות חלושה.
על מנת להצדיק את המהלך, השתמש נתניהו באמתלה פשוטה – איבוד המנדט נוכח פרישתם של מרבית החברים בה. הוא רק שכח לציין שהתעקשותו האישית על מספר סעיפי מפתח, היא שהביאה לפרישה. על הדרך ראש הממשלה גם לא שכח לסנדל את שאול מופז, ולקרוא לו באופן פומבי לפעול למציאת פתרון משותף למשבר. כעת, סבור נתניהו, פרישה של מופז תצטייר מבחינה תדמיתית כסירוב להיענות לאתגר לאומי, סירוב שיפגע במופז בהמשך הדרך.
המניע והתזמון שעומדים מאחורי פירוק הוועדה ברורים לכאורה – ההמלצות המסתמנות שהיו אמורות להיות מוגשות בימים הקרובים. המחלוקת סביב מתכונת הגיוס החדשה התמקדה במספר מימדים: החל מהשאלה אם נכון יהיה לקבוע מכסות פטורים לאברכים, דרך שאלת גיל הגיוס (18 או 23) וכלה כמובן בשאלה החשובה ביותר – הסנקציות הכלכליות והאישיות כלפי מי שיסרב לבצע שירות צבאי לאומי או אזרחי. ראש הממשלה מתנגד בתקיפות לסנקציות מסוג זה, אך לכולם ברור שבלעדיהן יהיה זה עוד חוק חסר שיניים, שלא יפתור את העוול שמגלם בתוכו חוק טל. ראש הממשלה עשה כל שביכולתו על מנת לקבור את סעיף הסנקציות, מפני שזהו המפתח לשיתוף הפעולה העתידי שלו עם המפלגות החרדיות – בראי הברית ההיסטורית בין הליכוד לש"ס ויהדות התורה.
השמיכה הקצרה של מופז
נראה שהקורבן הגדול של המהלך הוא לא הקמפיין לגיוס חרדים, אלא שאול מופז. נתחיל מאקט ההודעה עצמו – כשנתניהו הודיע על פירוק הוועדה, הוא גרם למבוכה גדולה למופז, שרק דקות ספורות לפני כן כינס את סיעתו על מנת לתדרכם אודות הישגי הוועדה. מופז טרם הספיק לסיים את דבריו והפצצה כבר הוטלה – הוועידה שבשבחה דיבר כבר החזירה את נשמתה לבורא.
אך האפקט המשמעותי הוא כמובן על המשך דרכה של קדימה. את כניסתה של קדימה לממשלת האחדות נימק מופז לפני חודשיים ברצון להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות בשתי סוגיות מרכזיות: חוק טל ושינוי שיטת הממשל. כעת, עם פירוקה של ועדת פלסנר והפיכתה ללא יותר מפארסה מביכה ששייכת לעבר, מופז צריך להחליט לאן יפנה: האם יבלע את העלבון וימשיך לשתף פעולה עם נתניהו, או שמא ישבור את הכלים ויעזוב את הממשלה? מופז לא יפרוש מחר, אבל אם לא ירשום הישג משמעותי עד לאחד באוגוסט פשוט לא תהיה לו ברירה.
למען הסר ספק, הבעיה הפוליטית העיקרית שהביאה את מופז להיכנס לממשלתו של נתניהו עודנה שרירה וקיימת: התסריט האופטימי ביותר מנבא לקדימה מספר מנדטים דו-ספרתי נמוך בבחירות הקרובות. כעת חולש מופז על לא פחות מ-28 חברי כנסת שיעשו הכל על מנת להבטיח לעצמם מקום בכנסת הבאה. במילים אחרות, השמיכה קצרה, קצרה מאוד, אבל כולם מחפשים מחסה. בדיוק מהסיבה הזו אנו לא צפויים לראות את חברי הכנסת של קדימה עוזבים את הקואליציה בחודש הקרוב. עד אז יפעיל מופז את כל הארסנל שיש לו על מנת שהממשלה בה הוא שותף תרשום הישג בתחום השוויון בנטל, ולקחת חלק מהקרדיט לעצמו. אך זוהי תהילה קצובה בזמן, מפני שללא הישג של ממש – לקדימה פשוט לא תישאר שמיכה.
מחאה? איזו מחאה?
נתניהו כמובן מודע להשפעות הפוליטיות והקואליציוניות של המהלך. גם אם הוא עצמו לא יודה בכך, ראש הממשלה עקב בדריכות אחרי התחדשותה של המחאה החברתית בשבועיים האחרונים, וזה הספיק לו על מנת להסיק את המסקנות. מנהיגי המחאה מפוצלים אומר לעצמו נתניהו (ובצדק), חלק מהמוחים מעדיפים להביע את התנגדותם בצורה מתונה יותר בעוד שחלק אחר מעדיף לנפץ שמשות ולחסום כבישים. נתניהו, שמבין לא מעט בדעת קהל, הפנים כבר מזמן שככל שהמחאה תצבור תאוצה אגרסיבית יותר, כך הלגיטימציה שיעניק הציבור הרחב למחאה החברתית תלך ותקטן, וזו תתויג כמחאה של אנרכיסטים שמאלנים שתהפוך לאפיזודה חולפת.
במצב כזה, ראש הממשלה מבין שהניסוי הקטן אליו יצא עם שאול מופז פשוט לא הצדיק את עצמו. מבחינה פוליטית, נתניהו הפנים שהמצב לא השתנה באופן משמעותי בחודשיים האחרונים: עם כל הביקורות שמושמעות נגדו חדשות לבקרים, הציבור הישראלי עדיין רואה בו כמועמד המתאים ביותר לכהונה בתפקיד הרם. סקר שהתפרסם ימים ספורים לפני ההודעה על הרכבתה של ממשלת האחדות הצביע על כך ש-48% מהציבור רואים בנתניהו כאדם המתאים לכהן כראש הממשלה. באותו הסקר קיבלה שלי יחימוביץ 15% ואילו ליברמן ומופז זכו ל-9% ו-6% בהתאמה. גם אם תחברו את כל הטוענים לכתר ביחד, נתניהו עדיין ביתרון של 18% – וראש הממשלה תמיד היה טוב בחשבון.
יורי גנקין הוא יועץ מיתוג אישי ועסקי