לטומי היה בית בגודל של חצי מטר וחצר שלא עולה על מטר רבוע, מוקפת גדר דוקרנית. כל כמה שעות זרקו לו מעט אוכל בקערה. לעיתים היו קושרים אותו מחוץ לגדר עם רצועה קצרה וחונקת. טומי יילל במשך שעות ארוכות, אך מעולם לא קיבל ליטוף או חיבוק. כשהייתי ילד, בבית שאן, ראיתי את הסבל בעיניו ורציתי לשחק אתו, אבל לא הגעתי אל מעבר לגדר. גם לא היה למי לפנות - עמותת "תנו לחיות לחיות" עדיין לא קמה, ושירותי הרווחה לא מטפלים בכלבים שבעליהם מזניחים אותם.
אבל היום, כלבים במצבו של טומי זוכים להגנה בזכות חוק "צער בעלי חיים" והאכפתיות של העמותות. גם כשחתול פצוע מיילל ברחוב - יללות מקפיאות דם שחודרות ישר אל הלב - יש להם מושיע. בתוך שניות האירוע מדווח ל"תנו לחיות לחיות" ואמבולנס החיות מגיע ומפנה את החתול לטיפול וטרינרי. כמי שרגיש מאד לסבל של חסרי הישע, הידיעה שיש למי לפנות מאד מנחמת.
לכן כשפנו אליי מהעמותה כדי להשתתף בקמפיין ההתרמה החדש, וביקשו שאספר את הסיפור של קווזימודו, הסכמתי מיד. התחברתי לסיפור שלו והתרגשתי, ממש כמו שאני מתרגש משיר שנוגע ללב. קווזימודו הוא גור כלבים שהתעללו בו בצבא. הוא כמו החייל הכי חסר אונים, חלש, תלוש ונטול הגנה בטירונות, שכל החיילים והמפקדים מריצים אותו ומשפילים אותו. והוא רק מתפלל להגיע לבית, לפינה שלו, לליטוף וההגנה של אמא. והאמת? מגיע לו לקבל ליטוף והגנה. הוא לא חייל, הוא רק בן ארבעה חודשים!
אני מדמיין לעצמי את קווזימודו הקטן, מתבגר והופך לכלב חזק ושמח, מכשכש בזנבו ומוליך את בעליו החדשים עם הרצועה ברחוב, משתעשע עם הילדים ומחזר אחרי כלבה ברחוב. אני יודע שאפשר לסיים כך את הסיפור שלו, ואם יבקשו ממני - אני מוכן לתרום את קולי בשבילו גם לסרטון ההמשך.
קווזימודו הוא רק סיפור אחד מבין מאות סיפורים של כלבים שמגיעים לבית המחסה של העמותה במהלך השנה. גורים צעירים, כלבים מבוגרים, פצועים או פצועים בנפשם - לכולם סיפור חיים קשה וכולם זוכים להגנה, מחסה והמון אהבה, עד שיימצא להם בית חדש. כולנו יכולים לעזור לכלבים האלה, לאמץ אותם או לתרום להצלתם.
לתרומה של עשרה שקלים שילחו מסרון עם המספר 10 אל 5577.