אנחנו מרותקים אל הרוע. הרוע המוחלט. סדרות חדשות על חניבעל לקטר הצעיר ונורמן בייטס מ'פסיכו', סרטים שמגדירים כל קיץ מחדש את מפלס הגועל וכובשים אגב כך את טבלת שוברי הקופות, ספרים על הבלש הטוב במרדפו אחר המפלצת. זה לא מהיום, זה ממזמן: שרלוק הולמס, ג'ק המרטש, ג'יקל והייד. מרותקים אל הרוע, מכושפים אל האימה, מנסים במבט מהופנט להבין את מה שכנראה לא נבין מעולם.
לכן כשמזדמן אלינו סיפור כזה בחיים, לא שם על המסך הגדול, אלא פה, לא רחוק, בירושלים, אנחנו לא ממש יודעים מה לעשות עם זה. מצד אחד עוקבים בשקיקה 24/7, מצד שני מצקצקים : "זה לא יכול להיות", "זה נורא", "איך זה קרה במשפחה כל כך טובה". והיום, בתשע בבוקר, הסאגה האיומה הזאת, סיפור סנסציוני בצבעים אמריקאיים, טרומן קפוטה סטייל – שני הורים, רצח בדם קר, משפחה טובה ירושלים, אח שמאשים את אחיו התאום ברצח, הימורים, זהות מינית, חיפושים בגוגל על 'הרצחת וגם ירשת' – הסיפור הגדול הזה סוף סוף נגמר. והוא נגמר תוך שעתיים, בהרשעה ובשני מאסרי עולם ובמשפטים יבשים של בית המשפט:
"זעקה הארץ ורעשו השמיים, דם אם חולת סרטן, דם אב, דם זוג הורים נשפך סתם כך, באכזריות שאין דומה לה, על ידי בנם, הנאשם".
אני קורא את השורות האלה עוד פעם. ועוד פעם. דם אם חולת סרטן. דם אב. ובראש רצות תמונות. הפגישה הראשונה שלי עם תמר מעוז, בתם של נורית ונוח ז"ל, אחת המרואיינות האצילות והבלתי נשכחות שהיו לי. איך אמרה שהיא לא בטוחה שתרצה לדבר. איך התלבטה אם להביא לאחיה שמיכה לבית המעצר. זה היה חודשים ספורים אחרי הרצח. ותמר לא ידעה אם להאמין לתחושות הלב או לא. כעבור כמה שעות דיברה ארוכות מול המצלמה. בגילוי לב. הייתה חייבת לפרוק את הסיטואציה המופרעת הזאת – אבא ואמא שלך נשחטו ואחיך הנאשם. אחיך שהיה קצין בצבא, עו"ד מוכשר.
"מה הופך בן אדם לרוצח פסיכופת?"
כמה חודשים אחר כך נסענו איתה לירושלים לפנות את הבית של אבא ואמא. אני זוכר ספרים של מאיר שלו ואפלפלד בכוננית, גביעים של ברידג', תמונות של נכדים. ולא רחוק משם מתלה הסכינים של אמא. המתלה ממנו לקח על פי כתב האישום הרוצח את הסכין. בשלב הזה תמר כבר הייתה נחושה לגמרי. עשתה הפרדה ברורה. את כל מה שקשור להוריה ולאחים פיזרה בארגזים. את מה שקשור לדניאל – זרקה לפח אשפה. מאותו יום הפסיקה לקרוא לו אחי והתחילה לקרוא לו "הרוצח".
בשעות שעברו מאז פרסום הכרעת הדין הבוקר, הרשת גועשת. ההתנצחויות בתוך בית המשפט, הדמעות של תמר, פרטי החיפוש המלאים של דניאל בגוגל. "איתור מיקום לפי פלאפון", "לרצוח את ההורים מבלי להיתפס". קשה להוריד מזה את העיניים, לא בכל יום נותנים לנו הצצה מלאה לתוך כרוניקה של רוע מוחלט. אני לעומת זאת בחרתי היום להתרחק מכל אלה. וכשפתחתי לראות מה הפסיקה, נפלו עיניי על מילת חיפוש, מאמר שעל פי החשד דניאל חיפש ברשת. "מה הופך בן אדם לרוצח פסיכופט?". זה לא אנחנו שואלים, זה הוא. "מה הופך בן אדם לרוצח פסיכופט?"
גם היום, נשארנו בלי תשובה אמיתית לשאלה הזאת. אולי כי בסופו של יום כשהרוע פורץ יום אחד מתוכנו, לא בספר של סטיבן קינג או סרט של היצ'קוק, אלא כאן, בחיים עצמם, אחרי שהלבה השחורה הזאת מתפרעת ועושה את שלה, אתה נשאר בלי שום סקרנות או הילה של מיסתורין.
כי בקצה של הרוע המוחלט, מצדו השני, תמצא רק את זעקות הכאב של הקורבנות. השנים שנגדעו ולא ישובו. המשפחה שספגה פציעה אנושה. עיניה של אמא נורית. אמא לארבעה ילדים, בכירה במשרד המשפטים, אישה שנלחמה פעמיים בסרטן ופעמיים ניצחה. והנה לילה אחד היא מתעוררת לקול צרחות הכאב של בעלה. יורדת במדרגות ומולה בנה שמתקרב אליה עם סכין
נורית ונוח מעוז. שבנו את עצמם בעצמם בעשר אצבעות. מלח הארץ. אנשים טובים, מספיק לשבת שעה אחת עם תמר בתם כדי להבין עד כמה. יהי זכרם ברוך