בשבוע שעבר התרחש מאורע שרבים לא עומדים על טיבו המסוכן: המועצה להשכלה גבוהה החליטה להמשיך, ואף להרחיב, את הלימודים האקדמיים לחרדים במסגרות נפרדות לנשים ולגברים. המדינה מעודדת ממש את המסגרות האלה, כאשר היא מסבסדת את הלומדים בהם, ולצד הרעבה תקציבית של האוניברסיטאות הציבוריות, מפתה מוסדות להשכלה גבוהה בפיתויים כספיים נדיבים לפתיחת מסלולי חרדים. כעת מוסיפה המועצה להשכלה גבוהה חטא על פשע: היא מאפשרת את הלימודים בהפרדה גם לדתיים שאינם חרדים, ומעודדת פתיחת כיתות עם הפרדה מגדרית בתוך הקמפוסים (ולא רק במתחמים מרוחקים כפי שהיה עד כה). היא אפילו שוקלת ברצינות הפרדה לא רק בתואר הראשון, אלא גם בשני.

התוכניות והכיתות הנפרדות לחרדים הן רעה חולה מהרבה בחינות. בין היתר, רמת הלימודים בהן נמוכה, שיעורי הנשירה עצומים, ולא בטוח שעוד עורכי דין זה מה שחסר למשק הישראלי. בין היתר, "מכשירים" לשוק העבודה עובדים סוציאליים שמעולם לא באו במגע עם נשים שאינן בנות משפחתם, כולל במהלך התואר הראשון. איך בדיוק עובד סוציאלי יכול להיות מטפל אפקטיבי הנותן שירות קשוב, מכבד ומבין לנשים, כשלא פגש בלימודיו אישה אחת, סטודנטית או מרצה? נשגב מבינתי. מי שמאפשרים עכשיו לימודים נפרדים כנראה לא נבהלים ממציאות שבה תהיה הפרדה בין נשים לגברים בלשכות רווחה, בבנקים, בבתי משפט  ובכלל בשוק העבודה, שהרי אם לחרדים יש זכות ללמוד בלי נשים בסביבה, כנראה שיש להם גם זכות לעבוד בלי נשים בסביבה.

ישנה נקודה אחת שהמועצה להשכלה גבוהה מנסה להסתיר ומסרבת להודות בה: באופן כמעט גורף, במסגרות הנפרדות אסור לנשים ללמד את הסטודנטים הגברים. בעוד שהמרצים הגברים יכולים ללמד גברים ונשים, המרצות הנשים הופכות למרצות סוג ב' – מוקצות, מופלות ומודרות. זאת, למרות שאין בסיס הלכתי לטענה שחרדים לא יכולים ללמוד ממרצה אישה ויש שפע דוגמאות לפעילות של חרדים גברים ושל נשים באותו המרחב (בכנסת, למשל). איסור על מרצות נשים בקורסים עם תלמידים חרדים הוא מגוחך לא פחות מדרישה לדיונים בלי נשים בוועדות הכנסת או במליאה.

איסור על נשים ללמד באקדמיה מחזיר אותנו לימי הביניים או לאפגניסטן בימי הטליבאן. עד המאה ה-19 נשים היו מנועות מללמוד באוניברסיטאות, וכמובן – מנועות מללמד בהן. רק במהלך 150 השנים האחרונות עוגנה זכותן של נשים ללמוד לימודים גבוהים והחל תהליך איטי של מינוי פרופסוריות נשים. בישראל, עד היום, חברות סגל אקדמי מתמודדות עם סוגים שונים של חסמים ומצבן רחוק מלהיות שוויוני. למרות שיש יותר סטודנטיות מסטודנטים, נשים מהוות רק כ-30% מהסגל האקדמי הבכיר. כפי שדו"ח של המועצה להשכלה גבוהה עצמו תיעד, ישראל ממוקמת נמוך מאוד בשילוב נשים בסגל האקדמי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. במקום לצמצם את הפער ולהבטיח שוויון לנשים באקדמיה, מגיעה ההחלטה החדשה של המועצה להשכלה גבוהה, שמסמנת מרצות נשים כפחות רלוונטיות לאקדמיה הישראלית כי הן לא יכולות ללמד את אלפי החרדים שהמדינה מבקשת לשלב בהשכלה הגבוהה. רק במשטרים חשוכים כמו של הטליבאן אפשר למצוא עוד דוגמאות לעמדה שמתירה לסלק נשים מהמרחב האקדמי רק בגלל שהן נשים.

החרדים זוכים כבר עכשיו לאוטונומיה מאוד רחבה בחינוך, שגובה מחיר גבוה מאוד מהחברה הישראלית: חינוך נפרד, ללא לימודי ליבה חובה, שאינו מכשיר אזרחים פרודוקטיביים. הצפי שבשנת 2065 שליש מאוכלוסיית ישראל תהיה חרדית מעיד על הדחיפות לייצר מהפכה במערכת החינוך החרדית, שבראשה חובת לימודים לבגרות. הציפייה שתואר ראשון יציל את המצב של מי שאין להם בגרות ופסיכומטרי מופרכת, כפי שמעידים אחוזי הנשירה המבהילים של החרדים מההשכלה הגבוהה (למעלה ממחציתם). הכפייה של הנורמות החרדיות על ההשכלה הגבוהה היא עוד צעד להובלת ישראל לאיבדון, לא ההיפך.

דפנה הקר (צילום:  יחסי ציבור )
פרופ' דפנה הקר | צילום: יחסי ציבור

הכותבת היא פרופסור חברה בפקולטה למשפטים ובתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלה בשדולת הנשים בישראל