אני קורא את המילים של זוהר ישראל והלב מתכווץ. הוא עומד כמו נביא בפתח ומזהיר אותנו שזכרו של יצחק רבין הולך ומתלכלך. הוא מודאג שהטקס השנתי בכיכר הופך ממוסחר, והלכה למעשה משקה את ערוגת העשבים השוטים הגדלים בגינות הירק של הימין הפוליטי בישראל. ואיך בוחר זוהר ישראל להוכיח את התזה שלו? בשימוש ציני בשמו של זמר ענק, בעל מעריצים ומעריכים רבים, כמו קובי פרץ.
אפשר להתיפייף כאן ולדבר על שלום וסליחה, להזכיר שהאירוע הטראומטי של רצח ראש ממשלה מחייב אותנו לגישור, לרוח טובה, לקבלת האחר,וכו'. אבל לא בא לי! לא בא לי שוב להוריד את הראש בפני אנשים כמו זוהר ישראל, להסיט את המבט, להגיש את הלחי השנייה, ולעשות את עצמי כאילו לא הבחנתי בניואנסים עדתיים גזעניים העולים מהמילים שלו.
בגלל שהוא ממוצא ספרדי זו תהיה חפלה?
מה כל כך מפריע לך בקובי פרץ? למה כששמו של זמר ממוצא ספרדי מוזכר בהקשר של אירועים ממלכתיים תרבותיים, ישר אנשי התקשורת משתמשים במונחים של "חפלה"? האם בשנת 2008, כשהראל סקעת הופיע על בימת טקס הזיכרון, זוהר ישראל חשש ל"אירוויזיוניזציה" של הטקס? האם כשצביקה פיק הופיע על הבמה בטקס של שנה שעברה, זוהר ישראל התריע נגד ה"כוכב נולדיזציה" של הזיכרון?
התשובה היא לא. ולמה? כי הזמרים שהזכרתי לא מפחידים את זוהר ישראל. הם דומים לו. הם דומים לו במראה, בצבע העור, וכנראה גם בטעם המוסיקאלי שלהם.
אנשים כמו זוהר ישראל חייבים להבין שאנחנו כבר לא בישראל שנות ה-70: שנים בהם יצחק רבין היה ראש ממשלה, וזמרים ממוצא ספרדי לא הורשו להיכנס אל היכל התהילה של הרדיו הישראלי. אנשים כמו זוהר ישראל, שמתלוננים השכם והערב על איכויותיו של ערוץ 24 – רק בגלל שזמרים בעלי שם משפחה ספרדי מככבים בו – חייבים להפסיק לבלבל את המוח על פלורליזם, כשאין להם מושג מה משמעות המילה. והם בעיקר חייבים להפסיק לבלבל את המוח על חשיבות עשיית השלום עם שכנינו, כשהם כל הזמן תאבי מלחמה מבית.
כמה אהבה יש בנשמה
ועוד מילה לסיום: אני, בניגוד לזוהר ישראל, מאושר שמארגני טקס הזיכרון ליצחק רבין לא בדקו בציציותיו של קובי פרץ, או כל זמר אחר, כדי לבחון את דעותיהם הפוליטיות. טקס הזיכרון השנתי שייך לכולנו, מבלי הבדל מין, צבע עור או בחירה פוליטית. אני מצידי מעדיף טקס זיכרון לראש ממשלה שנרצח בגלל אמונותיו הפוליטיות, שמארח עשרות אלפי מצביעי ימין ששרים בכיכר את "כמה אהבה יש בנשמה", מאשר טקס שמארח כמה שמאלנים בודדים, מצקצקי שפתיים, שמתלוננים על ה"עכשיו" לעומת תהילת עבר שמעולם לא הייתה להם.