תוך כדי עבודה במשרדי בשגרירות בלונדון, משהו מוכר צץ בזווית העין על מסך הטלוויזיה המוצב בשגרה על ערוץ החדשות של רשת BBC או סקיי. הייתה זו בת-יענה, אצה במהירות רבה על כביש מהיר. מבט נוסף הבהיר ללא ספק שמדובר בישראל, הרצליה ליתר דיוק. בת-היענה הנמלטת שצולמה מרכב נוסע כבר עברה את סבב ״האייטם המוזר/מצחיק״ ברשתות החברתיות באותו היום, אך עתה הסתבר שהגיעה ל-"ביג-טיים", כתבה בת מספר דקות ב-BBC, כולל ראיון עם הצלם הנרגש.

ישראל תמיד נמצאת בכותרות בבריטניה, תוצר צפוי אך תמיד מפתיע מחדש של מאות העיתונאים הזרים שמקום מושבם בארץ, לצד מקומנו שלנו במרכז ההתרחשויות המזרח תיכוני, ועניין תמידי ביהודים באשר הם. אפילו שבוע שקט יחסית אינו עובר ללא עשרות כתבות אודותינו בתקשורת הכתובה והמשודרת בלונדון.

לאחר יותר משנה וחצי בתפקיד דובר השגרירות בלונדון, אני עדיין מופתע יותר לאו דווקא מסיקור שלילי או מוטה, (אשר גם הוא קיים בנדיבות, ומפרנס אותנו היטב), אלא בעיקר מהיקף הסיקור ומידת העניין הבלתי מוסברת במתרחש בפינה הקטנה שלנו במזרח התיכון: בתקוות הגדולות שתולים בנו (כגון סיום העימות בין האיסלם הקיצוני למערב לו רק אנו ניאות לסיים את הסכסוך בינינו לפלסטינים), ובאכזבה כשאיננו מתנהלים כמו שוודיה או פינלנד, אל מול אתגרים שמדינות אירופה עצמן לא חוו על בשרן בעשרות השנים האחרונות.

תמונות מלונדון (צילום: יפתח קוריאל, לונדון)
אם אין על מה לכתוב תמיד אפשר להפוך ילדות מעזה לסמל | צילום: יפתח קוריאל, לונדון
בשבוע שעבר פורסם בתקשורת סיכום מניין ההרוגים בסוריה לשנת 2014. מספר בלתי נתפש, בסביבות ה-76 אלף, הכולל אלפי ילדים. בדפדוף של בוקר בעיתון הגרדיאן הבריטי נתקלתי בכתבה בנושא, פחות מ-200 מילה, כותרת מזערית בעמודי החוץ. בעמוד הבא נפרסה לעיני כתבת ענק על פני עמוד שלם, שהוקדשה לילדה פלסטינית שנפצעה במהלך מבצע ״צוק איתן״, ומשפחתה מתמודדת עם קשיים הפסיכולוגיים של פוסט טראומה בעקבות הפצצות צה״ל. כותרת הכתבה: "סמל של המלחמה בעזה". מבלי להמעיט אפילו במעט במצבה של הילדה הפלסטינית, קשה להסביר באופן רציונלי את היקף העיסוק בישראל, במונחים של סנטימטרים רבועים של טקסט ותמונה, מבלי להשתמש במילים כגון אובססיה. קשה שלא להגיע למסקנה שהסמל אינו הילדה הפלסטינית דווקא, אלא מדינת ישראל עצמה, הנושא הבלתי פתור שמעיב על מצפונם של האירופים בדור האחרון.

גם מתקפת הטרור בפריז לא עברו מבלי התייחסויות שונות ומשונות לישראל: כתבה באתר חדשות בינ"ל מכובד אשר ייחסה אחריות לפיגוע למוסד הישראלי, הוסרה בצירוף התנצלות לאחר פנייה לעורכים וביקורת מאסיבית ברשתות החברתיות. אחד מבכירי הפרשנים בגרדיאן טען כי אין זה הוגן לבקש ממוסלמים לגנות את הפיגוע, שכן משתמע מכך שמי שאינו מגנה, תומך, והרי ברור כי הרוב המוחלט של המוסלמים אינו שותף למעשיהם של ג׳יהאדיסטים נתעבים אלה. על מנת להשלים את התמונה, ציין הכותב כי "גם יהודים בבריטניה נדרשים לעתים, שלא בצדק, לגנות פעולות אשר אין להם כל השפעה עליהן״. הרמז העבה מופנה כלפי ישראל כמובן, והמסר המובלע ברור: מאמיני כל הדתות באירופה היו יכולים לחיות יחדיו בהרמוניה נפלאה, אילולא המופרעים הללו במזרח התיכון היו מלהיטים את הרוחות.

ההבדל המרכזי (מבחינת התקשורת) הוא שאת הג׳יהאדיסטים קשה מאוד לסקר (מסתבר שהם לא נוהגים בנימוס כלפי עיתונאים) ועוד יותר מכך, קשה להבין. ישראל לעומת זאת, היא מדינה מודרנית בה נעים לחיות, זרימת המידע חופשית והביקורת הפנימית הנדיבה עושה את החיים קלים מאוד לעיתונאי הזר. הנרטיב אף הוא ברור, וממקם את ישראל בתוך קונטקסט פוסט-קולוניאליסטי ליברלי, ואת מדינות-ערב, על רקע המלחמות בעיראק ואפגניסטן, בתפקיד הקטין שאינו אחראי למעשיו.

בסרט הנפלא "שמש נצחית בראש צלול" אומרת הגיבורה קלמנטיין לחבר שלה ג׳ואל את המשפט הבא: "יותר מדי בחורים חושבים שאני 'קונספט', שאני אשלים אותם, או שאני אשנה את חייהם. אבל אני בסה"כ בחורה מתוסבכת שמחפשת את השקט של עצמי. איני זקוקה גם לתסבוכות שלך". ישראל אף היא אינה ׳קונספט׳ לשימושם של הליברלים הנאורים באירופה. היא מדינה צעירה (עדיין) התמודדת עם אתגרי חוץ ופנים אדירים. איננו זקוקים בנוסף לכך להוות סמל, לא לבעיות הפנים הקשות של אירופה עם האסלאם הקיצוני, ולא לרגשות האשם כלפי היהודים, שמקורן ברור ומובן. גם אנחנו מחפשים בעיקר את השקט והנורמליות, את קשרי המסחר והתרבות והאקדמיה, לצד הבנה למצבנו הייחודי.

במקרה וההסבר הנ"ל אינו מתקבל, תכנית המגירה היא לשחרר פעם בשבוע בעל חיים גדול מגן חיות עירוני, ולקוות שזמן האוויר שהוא תופש ימלא אחר הדרישה.

יפתח קוריאל הוא דובר שגרירות ישראל בלונדון