אתמול בערב, שעות לפני הדיון שנקבע בבית הדין לדיני עבודה על עתידו של תני גולדשטיין, כתב ynet שפוטר לאחרונה, עמדו חברי איגוד העיתונאים בבעיה. מסתבר שאותה חבורה דינמית, הכוללת כמה מהכישרונות הגדולים ביותר בתחום הכתיבה, חבורה שכל אחד ממרכיבה כבר כתב ופרסם מאות אלפי מילים בחייו, פתאום לא ידעו איך לנסח סיסמאות פשוטות שאפשר לכתוב על השלטים להפגנה.
לפני שבועיים, גולדשטיין הוזמן לשימוע. עניינם של העיתונאים הנוספים שפוטרו, אראלה גניסב ויהונתן זילבר, נידון בנפרד. הנהלת האתר טענה שמדובר בקיצוצים רוחבים, אלא שבעת האחרונה ניסו שלושת העיתונאים באופן גלוי ופעיל לצרף את עמיתיהם לארגון העיתונאים החדש. הדיון שנערך הבוקר, נועד למנוע את פיטורי של גולדשטיין, בטענה כי הוא פוטר על רקע ניסיונו להתאגד. כדי לחזק את ידו, הוזמנו חברי האיגוד להביע תמיכה בו מחוץ לבית המשפט, וכך, בשעה מוקדמת יחסית התקבצה קבוצת קטנה אך רועשת, תמוהה אך נחושה, ברחוב שוקן 25 בתל אביב.
גילוי נאות, גם אני עיתונאית. בדיוק כמו מרבית המפגינים במשמרת המחאה הזאת, וזו בדיוק הבעיה שלה. עיתונאים, אתם מבינים, רגילים לעמוד מהצד. זה התפקיד שלנו, להתבונן, לחקור ואחר כך לספר את שראו עינינו. ופתאום, מאז הוקם האיגוד, הפכו העיתונאים למושא סיקור בעצמם ואף אחד לא יודע בדיוק איך לעשות את זה. במשך כל חיינו המקצועיים שמנו בצד צרכים אישיים לטובת האייטם, ו/או שביעות רצונו של העורך. נלחמנו על על העוולות במקומות אחרים, אבל לא עצרנו להביט בעוולות שנעשות לנו, עצמנו.
גם העניין לציבור פה מוגבל ויעידו הסקרנים מסביב: "על מה מוחים פה?" שאל עובר אורח, "על עיתונאים שפוטרו שלא כדין", ענה לו אחד מחברי האיגוד. "אה.. זה לא על הפסק הזמן, או על הרכבת?" תהה באכזבה ניכרת. "כל צלם וכל כתב לא יסכים לשכר רעב!!!" צעקו המפגינים, ולא ידעו איך להמשיך מכאן. "אני אצעק ביזיון" הציע אחד המפגינים, חמוש במגפון, "ואתם תענו לי פדר. הבנתם? ביז-יון פדר". מאוחר יותר התברר שהבחור הוא רום דביר חבר ההסתדרות שהגיע כדי לתת לעיתונאים שיעור באיך להפגין ולעמוד על צדקתם. להפגנה הזאת, יש יגידו, הייתה היענות נמוכה. כחמישים אנשים הגיעו, ספק מהחשש למשרתם שלהם, או פשוט כי רובם כבר נלחמים על סיפורים לכותרות בשעה מוקדמת זו של הבוקר.
למעלה בדיון, כמות האנשים קיבלה פתאום משמעות אחרת. באולם הקטן, הצפיפות הייתה כל כך גדולה עד שלא נותר מקום למחצית הקבוצה שנאלצה להמתין בדריכות מחוץ לאולם. אבל פתאום האוויר החנוק התמלא בסולידריות. בשורה הראשונה ישב תני גולדשטיין, שלמעשה אין כל הבדל בינו לבין עובד קשה יום במפעל לפחיות שימורים בצפון או בדרום. אולי בעצם חוץ מהחולצה המכופתרת. "זה די מדהים שבמקצוע הזה, הכל כך סוליסטי ואינדיבדואלי, פתאום יש תמיכה גורפת".
אפשר לסכם את היום הזה בהצלחה חלקית: הפיטורים של תני גולדשטיין הושהו לשלושים יום שבהם יהיה בחופשה בשכר מynet .
אבל אין ספק שהיענות המפגינים ותחושת הסולידריות היא הצלחה מלאה כמו שאמר הבוקר בסיום הדיון דרור פוייר, ממארגני איגוד העיתונאים החדש: "נגמרו הימים שבהם מפטרים אותך ואף אחד לא פוצה את הפה"
אבל הרי גולדשטיין הוא למעשה רק משל בפרשה הסבוכה הזאת. מבחינת איגוד העיתונאים זהו לא דיון על עתידו של גולדשטיין, אלא על עתידו של המקצוע הזה, שהפך מפוקפק בשנים האחרונות. פרשת הפיטורים של ynet הפכה למבחן הראשון של האיגוד החדש ולא בטוח שזה לטובתו. כמי שקוצצה לא מכבר ממקום עבודתה, ספק אם אפשר באמת להפוך החלטה שכזאת. אבל אם תשאלו את המתבוננים מהצד, העיתונאים, עצם הקולגיאליות בתחום תחרותי כל כך הוא הישג משמעותי שאין לזלזל בו. גולדשטיין לא היה צריך לעמוד לבד בדיון הזה. ואין לדעת, אולי בין כל המפגינים יימצא גם המעסיק העתידי שלו.
>> רותי סיני: הנהלת ynet מתנכלת לאיגוד העיתונאים?
>> איך מתחילה מהפכה? הגיבור החדש של מעמד העיתונאים