האפליה בין מזרחים לאשכנזים הייתה קיימת בצורה חריפה בראשית שנותיה של מדינת ישראל וקיימת במידה מסוימת גם היום. יש היום אפליה הרבה יותר חמורה כלפי קבוצות אוכלוסייה אחרות, אבל זה לא אומר שלא צריך לעצור לרגע ולחשוב האם לא צריך ללמוד מהאפליה הישנה.
השאלה היא מה בודקים. האם סופרים איפה יש יותר אשכנזים ופחות מזרחים, או שדווקא מנסים להבין למה עד היום יש פערים כאלו. זה לא נעשה בסדרה של אמנון לוי. הסדרה עסקה רק במספרים, מאוד שטחיים, ופחות באנשים.
כשקראו לאבא שלי משתכנז, הבנתי שזו קללה
אני גדלתי במשפחה שיש בה גם וגם. אבא מזרחי, שעלה לארץ מלבנון ואמא ילידת הארץ, בת לעולים מפולין שהגיעו לארץ בתום מלחמת העולם השנייה, לאחר שאיבדו את מרבית משפחתם. גדלתי בפריפריה, אבל פריפריה מאוד אשכנזית. בפריפריה האשכנזית בכלל לא ידעתי שיש הבדל ושיש מוצא, אולי בגלל שלא היו שם מזרחים. תצעקו אפליה. ואכן, זו אפליה גדולה מאוד. עד היום לא תמצאו שם יותר מדי מזרחים, חמור מזה, מציירים שם כתובות נאצה על בתי ערבים – כאמור, יש בארץ אפליה, אבל היא ממש לא רק כלפי מזרחים והיא חמורה בהרבה כלפי אחרים וזה מה שצריך לעמוד בפנינו.
למרות שבמקום בו גדלתי לא דובר על השוני, הייתה לי דרך להבין שיש שני סוגים. הבנתי את זה כשהייתי מגיעה לביקורים אצל המשפחה המזרחית. שם אמרו לי שאני מדברת קצת מוזר, שומעת מוזיקה הזויה, אמרו לאמא שלי שהיא אשכנזייה (עד היום זה נשמע לי כמו קללה), את אבא שלי כינו משתכנז (עוד קללה, לא?) ומדי פעם צחקו על האוכל של אמא שלי. בכל פעם שהייתי מגיעה למשפחה, הבנתי שאצלי משהו קצת מקולקל בהשוואה אליהם. יכול להיות שהאפליה שחשתי הייתה דווקא מהצד השני.
המשפחה המזרחית של אבא שלי לא ויתרה, גם כשאבא שלהם נפטר מיד עם העלייה שלהם לארץ, וסבתא שלי נאלצה לגדל לבד ארבעה ילדים במדינת ישראל ועוד כמזרחית! הם התעקשו להצליח. אני תמיד התייחסתי אליהם, כדי להסביר לעצמי מה ההבדל בינם לבין המזרחים האחרים, שכעסו כל הזמן, ככאלה שלא "שקעו במזרחיות" שלהם.
האמנון לוי הבא לא יתעצבן בראיון עבודה?
המזרחיות במשפחה שלי תמיד הייתה על הפרק. המשפחה המזרחית שלי גאה מאוד במי שהם, במה שהם. אבל האפליה לא דוברה שם מעולם, רק גאווה מזרחית אמיתית שחושבת שהיא פשוט יותר טובה מהאחרים. המוזיקה שלהם הרבה יותר טובה, האוכל שלהם הרבה יותר טוב וגם סדרי העדיפויות שלהם הגיוניים יותר.
המזרחיות של המשפחה שלי לא התעסקה במה שלא טוב בהם, אלא תמיד רק במה שטוב בהם. וככה הם התקדמו. הם לא באו אף פעם לראיון עבודה וחשבו שהם פחות טובים בגלל שם המשפחה שלהם (שאגב, באופן השונה מכל הגיון, הם שינו אותו כך שיישמע מזרחי יותר מהקישיק שלא ברור מוצאו). הם תמיד חשבו שמגיע להם בדיוק אותו דבר. ככה אבא שלי וכל האחים שלו הצליחו להגיע הכי רחוק שרצו, וככה גם בני הדודים שלי המשיכו את הדרך.
הסדרה של אמנון לוי אמורה הייתה להיות חשובה, היא הייתה אמורה לנסות להסביר למה זה קורה ולא שוב פעם להנציח את הפערים. היא הייתה צריכה להביא פתרונות, לגרום למזרחים להרגיש טוב עם עצמם ולא נחותים מהאשכנזים, כדי שהאמנון לוי הבא יילך לראיון עבודה ב"הארץ" ויתבקש לעשות מבחן באנגלית הוא לא יחשוב שזה רק בגלל שהוא מזרחי ומיד יתעצבן ויוותר על המשרה, אלא כי זה מה שעושים לכולם והוא ינסה ויעשה את זה על הצד הטוב ביותר.
הנשים בעולם מנסות אט אט להתגבר על האפליה רבת השנים, על ידי ניסיונות להעצמה נשית וזה עובד. מאוד לאט. אבל המצב משתפר. באפליה נשית מדובר במאות שנים, ליבה של האפליה המזרחית פעם אולי כמה עשורים. המזרחים יכולים להתגבר עליה הרבה יותר מהר, זה לא פשוט, אבל זה אפשרי, והשלב הראשון הוא להפסיק לשנוא ולכעוס על מה ששונה ולהתחיל לאהוב אותו. אבל מכל הלב.
יעל קישיק היא עורכת ב-mako