אין ספק שכולנו מייחלים לשחרורו של גלעד, אבל למה המידע הזה גרם לכם? אני משער שרובכם תסתפקו בצביטה קטנה בלב, הנהון בראש ואולי שיחה עם היושב לידכם. חלקכם הקטן יותר יצטרף למחאה בדרך הדיגיטאלית - יעשה לייק, יכתוב איזה סטטוס או ישתף אחרים. רק אחוז קטן מאוד מביניכם יגיע לעצרת ביום שבת, כלומר יקום ויעשה מעשה.
היום כולם "פעילים": משנים את תמונת הפרופיל לכחול לבן או כותבים משהו על ה-wall, ומרגישים שהם עשו משהו למען משהו. אבל אם גם אתם נמנים עם אלה שחושבים שאקטיביזם חברתי בימינו מתבצע במרחב שבין פייסבוק לטוויטר, יהיו בינינו חילוקי דעות. להיות פעיל חברתי משמעותו, גם היום, לארגן אנשים להפגנה, להוציא אנשים מהבתים למען מטרה ברורה, או לפחות להגיע למחאה שמישהו אחר ארגן (כן, גם אם שמעת עליה בפייסבוק). אתם חושבים שהאנשים מאחורי המחשב גרמו להפיכה במצרים?
נכון, לעשות לייק ואפילו לנסח סטטוס זה הרבה יותר קל מאשר לקום מהכסא ולצאת מהבית. אפשר לקבוע בוודאות שהמדיה החברתית מורידה את רמת המוטיבציה שהשתתפות דורשת. במילים פשוטות - אתה לא מקבל את אותה רמה של הקרבה או מחויבות למטרה על ידי המדיה החברתית בלבד.
ג'ס צימרמן כתב: "אלה הרואים את המדיה החברתית ככלי למחאה לא מסכנים כלום וגם לא תורמים בכלום". רוצה לומר - מה כבר אתה יכול לסכן, כמה עוקבים בטוויטר או כמה חברים בפייסבוק? ההתארגנות היא ללא ספק יותר קלה, אבל האקטיביזם הוא עצל. בעידן דיגיטאלי אנחנו בתקופה של עצלות מחאתית שבה קשה להוציא אנשים מהבית להפגין, מהפחד שהם לא ישפיעו.
המסקנה היא שהגענו לסוג של קוטביות - אקטיביזם מקלדת מחד והתפרצות המונית כמו במצרים ובטוניס מאידך. אז לפני שאנחנו מצייצים, אנחנו צריכים להתבונן בעצמנו ולהחליט: האם אנחנו באמת רוצים להיות ולהרגיש פעילים? האם אנחנו רוצים להילחם למען צדק חברתי, למען מטרה או למען אג'נדה?
בימים טרופים אלו אנחנו נתקלים מדי יום בעוד ועוד עמודי פייסבוק שרק מתחננים להצטרף אליהם ולהתאחד למען המטרה: להוריד את מחירי הלחם, להילחם בעליית מחירי הדלק וכו'. אבל יש לנו גם אפשרות להשפיע באמת. במוצאי שבת נהיה 1700 ימים ללא גלעד שליט. בואו לירושלים כדי לתמוך במשפחה, ולהראות למנהיגים שלנו שהמטרה מספיק חשובה בשביל שנהיה מוכנים לקום ולהשמיע את קולנו.
קובי גמליאל הינו מנהל אסטרטגיה חברתית ודיגיטאלית של מטה המאבק למען גלעד שליט