כל מי שהלך על מדרכות גוש-דן בשנה האחרונה (ולאחרונה ה"חוויה" תקפה גם בערי הלווין) מכיר את התופעה: המדרכות כבר לא שייכות רק להולכי הרגל, הם נאלצים לחלוק אותה עם רוכבי האופניים, וזו בעיה – לא בגלל שהולכי הרגל הם בעלי רגשות טריטוריאליים מפותחים מדי, אלא בשל ההבדלים במהירות וביכולת התמרון. בעוד שהולכי רגל נעים בדרך כלל במהירות של 3-5 קמ"ש, אופניים חשמליים נעים במהירויות של עד 25 קמ"ש (לפחות החוקיים, יש גם כאלו המגיעים למהירות גבוהה יותר). כמו כן, הולכי רגל יכולים לעצור ולפנות בחדות, כמעט "על המקום", בעוד רוכבי אופניים פונים ועוצרים לאט יותר. התוצאה של ההבדלים הללו היא מצבי "כמעט תאונה" יום-יומיים, שלא פעם גם מסתיימים בתאונה של ממש. וכשאופניים ורוכב, במשקל משולב שמגיע לא פעם למאה ק"ג ואף יותר, פוגעים בהולך רגל במהירות של 25 קמ"ש, התוצאה יכולה להיות פגיעה קשה. ולא פעם, לצערנו, אכן מדובר בפגיעות קשות.
הפתרון, על פניו ועל פי החוק, פשוט – רוכבי אופניים לא אמורים לרכוב על המדרכה. הם אמורים לרכוב בשבילי אופניים ייעודיים או על הכביש, אם אין שביל אופניים. אולם רוכבי האופניים מתלוננים, ובמידה מסוימת של צדק, שעל הכביש מסוכן לרכוב – המכוניות מהירות וגדולות בהרבה והנהגים לא תמיד מתחשבים ברוכבי האופניים. טענה זו מקבלת משנה תוקף כשלוקחים בחשבון את העובדה שרבים מבין הרוכבים על האופניים הם בני נוער נטולי כל הכשרה תעבורתית, שחסרים את הידע הבסיסי הנדרש כדי להשתלב בבטחה בתנועה.
אז רכיבה על המדרכה מסכנת את הולכי הרגל, רכיבה על הכביש מסכנת את רוכבי האופניים, ושבילי אופניים הם עדיין לא עניין נפוץ מספיק. מה עושים? נראה שהרשויות בחרו, גם הפעם, בנתיב הקל. זה שלא דורש מהן השקעת כסף בסלילת שבילי אופניים או בחינוך והכשרת רוכבי האופניים, אלא ההפך – ייצר להן הכנסה. שינוי התקנות מאפשר לקנוס רוכבי אופניים הרוכבים על המדרכה, מבלי לתת בעצם מענה לשאלה העיקרית: איפה אמורים רוכבי האופניים לרכוב בצורה בטוחה להם ולסביבה.
אז מה יהיה? יש בעצם שתי אפשרויות סבירות, ועוד אחת קצת פחות סבירה:
הראשונה – כמו עוד חוקים ותקנות רבים במדינת ישראל, גם תקנה זו תתנדף ותתאייד לה מבלי להשאיר זכר. תהפוך לאות מתה נוספת בספר החוקים והתקנות, שמדי פעם נשלפת על ידי שוטר/פקח מעוצבן כנגד האזרח שעצבן אותו.
האופציה השנייה – מחלקי הדוחות יפעילו שיקול דעת, ויחלקו דוחות רק למי שרוכבים על המדרכה בצורה מסוכנת ומסכנת. וכך הדוחות יצליחו, אולי, לחנך את ציבור לרכוב בצורה אחראית, כזו שתאפשר דו-קיום על המדרכות עד ביאת המשיח – או סלילת שבילי אופניים, מה שיגיע קודם.
האופציה השלישית, והפחות סבירה - חלוקת דוחות פראית, שתדביק קנס לכל מי שיראה מתגלגל על המדרכות. ולמה פחות סבירה? משום שהיא תיצור תסיסה רחבה בציבור, תסיסה מהסוג שהרשויות לא אוהבות. והרי את האפקט היחצ"ני, של "מאבק בסכנת האופניים", אפשר להשיג גם בלי להסתבך עם אזרחים זועמים.
שלוש אפשרויות, שרק אחת מהן עשויה באמת לשפר את המצב על מדרכות הערים. עכשיו נשאר לראות אילו מהן תתממש – זו שדורשת שיקול דעת ופעולה נבונה, זו שדורשת אפאתיות וחוסר מעש, או זו שדורשת קוצר ראיה וחוסר מחשבה. נחכה ונראה.
*הכותב הוא עורך מגזין ואתר "אוטו", ורוכב אופניים