תיעוד הריסת בתי המחבלים (צילום: דובר צה"ל)
הריסת בית מחבלים - לא בדיוק טראומה שתגרום לבני הבית להפוך לפעילי שלום | צילום: דובר צה"ל
כל שחמטאי חובב או קצין צעיר יודע מה ההבדל בין אסטרטגיה לטקטיקה. פתרון טקטי נועד להתמודד עם בעיה נקודתית, כמו דרך מלאת מוקשים או כאב שיניים, ואילו אסטרטגיה נועדה לטווח הארוך, והיא אמורה להתמודד עם בעיות מורכבות יותר, כמו התחמשות צבא אויב או עליה באלימות בקרב תלמידי בית ספר. אולם כשאדם מנסה לפתור בעיה אסטרטגית באמצעות פתרון טקטי, נניח מצמצם את זמני ההפסקה כדי למנוע אלימות בבית הספר, נהוג לקרוא לזה "ראש בקיר". אז בהקשר האקטואלי המתבקש, אמנם הריסה בתי מחבלים בהחלט מצליחה להתמודד עם עניין הקיר, אך הראש נשאר טמון היטב בחול. כשנתניהו הכריז בגאווה אמש "הוריתי להרוס את בתי המחבלים", סביר להניח שידע כי אי אפשר לפתור את הבעיה האסטרטגית הזו, שמורכבת מעשרות שנים של סכסוך, שנאה, דיכוי ופונדמנטליזם דתי באמצעות כמה דחפורים, אבל זה פשוט מתגלגל כל כך טוב על הלשון שחבל לפספס את הרווח הפוליטי הזה.

אם הייתה ההריסה כלי הרתעתי יעיל, היה עוד אפשר להתווכח על הלגיטימיות שלה. אך הדבר הוכח פעם אחר פעם כחסר השפעה אמיתית. לא רק בצלם קבע זאת, גם דוח של צה"ל, הגוף שאמון על ההריסות, הראה לא רק שההריסה לא יעילה, אלא שהיא למעשה גורמת לתוצאה ההפוכה והמליץ להפסיק אותה: "הפעילות גורמת לליבוי שנאה, הזהות הציבורית הקולקטיבית מתחזקת - עידוד טרור", קבעה הוועדה בראשות האלוף אודי שני. קצת מטריד לחשוב שצריך ועדה שתקבע עבורנו שאלימות מייצרת עוד אלימות ושאי אפשר לכבות אש עם אש, אך יותר מטריד לחשוב שהממשלה מתעלמת מהתובנות האלו כדי לספק את תאוות הנקם של ההמונים

מי רוצה עגלת תינוקות ממוגנת?

למרבה הצער, הדפוס של מציאת פתרונות מבטון וברזל כדי להתמודד עם בעיות מורכבות יותר לא זר לנו. לא סתם מוגנו יישובי עוטף עזה באלפי ממ"דים, מיליארדים הושקעו בפיתוח כיפת ברזל, והלהיטים האחרונים הם מכ"ם תת-קרקעי לגילוי מנהרות ופריסת בטונדות ברחבי ירושלים. כאשר מדיניות "ניהול הסכסוך" היא השולטת וכשמנסים לפתור את בעיית הטרור רק באמצעות כוח, נידונו להתעטף בבטון כמו בשמיכת פוך עבה, ולא רחוק היום שבו עגלת תינוקות ממוגנת או בטונדות בחוף הים ייראו לנו פתרונות הגיוניים.

וכשהולכים עם הראש בקיר, לרוב לא ממש שמים לב להיבטים מוסריים כאלה ואחרים. למרות שאין צורך להדגיש, אין בכלל ספק שאת המחבלים צריך להרוג אם הם פועלים בזירת הפיגוע ולשלוח למאסרי עולם אם נוטרלו, אך בניגוד אליהם, את המשפחה שלהם לא צריך להעניש אלא אם סייעו בביצוע הפיגוע. צריכים להיות תמימים כדי לחשוב שמחבל גדל בסביבה סטרילית נטולת שנאה, אבל יחד עם זאת חינוך לאלימות מתקיים בכל כך הרבה בתי אב בישראל, יהודים וערבים כאחד, שאם יוחלט להרוס את כולם נגלה מחדש את המדבר עליו קמה המדינה.

קריאות "מוות לערבים" הופכות נחלתן של יותר ויותר הפגנות לאחרונה, והן מסוכנות בדיוק כמו המשפחות שמעודדות את ילדיהן להפוך לשהידים. חשוב מכך, דין רודף ו"אבות אכלו בוסר" הם סממנים של מדינת הלכה, ולא אמורים להיות רלוונטיים במדינה דמוקרטית. בדיוק כמו שהילדים של יגאל עמיר וברוך גולדשטיין זכאים לקורת גג, כך גם בן של מחבל לא צריך להישאר מחוסר בית, מה שגם קשה להאמין שהטראומה שמותירה עליו ההריסה תגרום לו לרצות להפוך לפעיל שלום כשיגדל.

ובכל זאת, אם הממשלה ממשיכה להתעקש על המדיניות המטופשת הזו, הדבר המתבקש היה שתחיל אותה על כל טרוריסט באשר הוא, ללא הבדלי דת וגזע או מין - זאת כמובן אם אנחנו עדיין שואפים למשטר דמוקרטי. אולם כשהאפשרות להרוס את בתי משפחות רוצחי אבו חדיר, שנתעבים ושפלים בדיוק כמו שאר המחבלים, לא עלתה כלל על הפרק, ברור כי מדובר לא רק בראש בקיר אלא גם באפליה גזענית.