שלמה ארצי הוא הזמר האהוב ביותר בישראל. נדמה לי שעל ההצהרה הזאת אפשר לחתום כאן ועכשיו, בעיניים עצומות. לפני כמה ימים הוא אף הוכתר באתר זה כ"הזמר של המדינה". מאז שנות השמונים ועד היום הוא נהנה ממעמד-על וממגע זהב מידסי שמביא להופעותיו את בני כל המעמדות, דתיים וחילוניים, מזרחים ואשכנזים, מתקתק קיסריות על בסיס קבוע ומשאיר לשאר הזמרים בני דורו וצעירים ממנו לאכול בעיקר אבק. בדיוק בגלל זה, כשארצי מוציא אלבום חדש אחרי מספר שנות שתיקה, מדובר באירוע תרבותי שיש לו משמעות אמיתית, ולו מעצם העובדה שאוזניים כה רבות ייחשפו אליו, ישמעו אותו, יקשיבו למילותיו.
מעבר לים, גם ברוס ספרינגסטין, "הבוס", הוציא לא מזמן אלבום חדש. שלמה ארצי אוהב מאוד את ברוס ספרינגסטין. מה זה אוהב? לא פעם הגדיר אותו כמקור השראה והערצה, וסיפר איך כמעט ופגש אותו פעם בניו יורק בתיווכו של לואי להב, שעבד עם שניהם. שלמה אוהב להשוות את עצמו לברוס, לאורך הקריירה הארוכה של שניהם. גם ספרינגסטין הוא אולי האמן המצליח ביותר בדורו, בוודאי אם נשפוט את זה לאורך שנים רבות, במונחים של אהבת הקהל, מכירות, הכנסות, קונצנזוס. אלא שכאן, על קו התפר הזה בדיוק, מסתיימת ההשוואה ומתחיל ההבדל התהומי בין שני האמנים האלו.
האלבום האחרון של ספרינגסטין, "Wrecking Ball", הוא אלבום חזק, כואב, ביקורתי ומטלטל, אגרוף בבטנה של אמריקה השסועה, קינה על אובדן הסולידאריות והסגידה לכסף הגדול ולטייקונים. לרוח גבית ותמיכה חד משמעית יותר מזו לא יכלו אנשי תנועת המחאה "לכבוש את וול סטריט" לצפות. למעשה, מאז תחילת דרכו בראשית שנות השבעים ועד היום לא חדל הבוס לשורר את הזעם, התוגה, הייאוש והזעקה של מי שלא נולדו בצד הנכון של הכסף, ההשפעה, המעמד. גם באלבום החדש הוא לא מפחד להשמיע בקול צלול ואמיץ את הסיפור של אמריקה האחרת, זו שכבר שנים נרמסת תחת גלגלי הקטר הדורסני, הדוהר, של קפיטליזם חזירי וג'ונגלי במהותו.
הקשבתי לאלבום החדש שארצי מוציא כאמור בימים אלה, "אושר אקספרס". חיפשתי בטקסטים אמירה מובהקת שלו בנושא חברתי. הוא הרי הופיע באחת מעצרות המחאה הבולטות הקיץ, ואפילו חיבק את דפני ליף. והנה, בין התמהיל השלומואי המוכר של שירי אהבה מהורהרים ועמומי מסר, מצאתי שיר אחד שמדבר על מחאת הקיץ האחרון, "קיץ בארץ לו":
וכשהקיץ בא קמו אנשים וזרקו סיסמה בשכרון חושים, הדליקו סיגריות, שהעולם יבער לפתע / ועמדו להם שם כל מוכי עולם עם חלום ביד, נהיו לעם, לחשתי לך תוך כדי שהאהבה לא מתה / ושיר אחד יכול לשנות הכל, את הלמה כן והלמה לא, את כולנו שרוצים את זה אחרת / בנצנוץ כוכב העולם נדלק ובבן אדם שנסמוך עליו ונלך איתו לאורך כל הדרך... אנשים את עצמם גילו, קיץ בארץ לו.
ניסיתי לחשוב מה מעצבן אותי כל כך בשיר הזה, ולא הצלחתי. ואולי זה בדיוק העניין: החשש של ארצי לעצבן, לומר משהו ברור, מוחלט. במקום לצאת לרגע מבועת הקונצנזוס המהביל ולהתחבר לכעס, לאי השוויון בחלוקת הנטל, לכאב האותנטי, החזק והמהדהד שהיווה את הדלק שהוציא כה רבים מאיתנו לרחובות בקיץ האחרון, ארצי מתחפר בסיסמאות אהבה ריקות ולא מעז להסתכן באמירה ברורה.
גיבור מעמד הפועלים מול הבורגני מתל אביב
נכון, ארצי וספרינגסטין לא מגיעים מאותו בית גידול. ספריגסטין הוא בן גאה למעמד הפועלים והצווארון הכחול האמריקאי, ואילו ארצי גדל בתל אביב למשפחה בורגנית ולאב שהיה חבר כנסת. ובכלל, מי אמר שכל אחד חייב לכתוב ולמחות? הרי גם לאייקון תרבותי כמו ארצי מותר ליצור אמנות לא מגויסת ואישית יותר במהותה.
אבל אז אני קוראת את הטור החדש שקיבל ארצי בעיתון הנקרא במדינה, עמוד אחד אחרי הפוליטיקאי החדש וכמה עמודים לפני ההריונית של המדינה. אפשר היה לצפות שדווקא כאן ייתן לעצמו ארצי דרור להתבטא בנושאים קצת יותר שנויים במחלוקת, אבל הוא מעדיף להישאר מיסטר נייס גאי: כותב על המשפחה, על החברים, וגם כשהוא אומר משהו על ענייני היום זה תמיד יהיה באיזה הקשר פילוסופי חמוד ובלתי מזיק.
וכך הוא ממשיך לנסות לרצות את כולם כולל כולם, לא אומר דבר שיכעיס באמת, שיעורר, שישפיע באמת על כל ההמונים שאוהבים את המוסיקה שלו כל כך, שעבורם הוא פסקול חייהם, לא פחות. למה לסכן מעמד של שנים שנבנה בעמל כה רב?
קיסריה לא תברח
ובדיוק בנקודה הזאת, שלמה, תרשה לי להתעקש: קיבלת כבר את האכסניה הנחשקת הזו – למה שלא תשתמש בה סוף סוף על מנת להשמיע קול ברור יותר, צלול יותר, למען המחאה החברתית שלימינה התייצבת בקיץ האחרון, כשהיה כל כך פופולארי לעשות כן?
נכון, מבחינה אישית אתה כבר מזמן לא שם. את עתידך הכלכלי הבטחת באמצעות הכנסות העתק שלך על מכירת תקליטים והופעות, וזה בסדר ולגיטימי. אבל גם ספרינגסטין, מושא הערצתך, הוא מולטי מיליונר שכבר מזמן לא עובד למחייתו בפיגומי הבנייה. ובכל זאת, הוא לא מפחד להיות לא קונצנזואלי, להשמיע מסר חד וברור ומהדהד. הוא לא מחכה לראות להיכן הסיסמוגרף נוטה ואז מפנה את מילותיו לכיוון אליו נושבת הרוח; הוא מפיח רוח. הוא לא נשרך בעקבות מה שנדמה לו שהמחנה רוצה; הוא עמוד האש שלפני המחנה.
ונדמה לי שגם אתה, שלמה, כבר מזמן הגעת למעמד שמאפשר לך לפתוח את הפה, גם במחיר של מינוס כמה אוהדים. הקיסריות מלאות חודשים מראש, חשבון הבנק כבר שמן מספיק, ואם לא בא לך לכתוב על זה דווקא שירים (וזו זכותך כמובן, אם כי איכשהו נדמה לי שגם השירים שלך ירוויחו אם תחדד קצת מסרים) – למה שלא תשתמש בטור שקיבלת במיקום כל כך מרכזי, ותתחיל להגיד קצת דברים בעלי משמעות? אז יאללה שלמה, קח דוגמה מהבוס.