קייט מידלטון (צילום: David Cheskin - PA Images, GettyImages IL)
האף המלכותי. קייט מידלטון | צילום: David Cheskin - PA Images, GettyImages IL
שתי בחורות, רזות לכל הדעות, עולות לאוטובוס ומתחילות לדבר על מה הן אכלו, כמה, למה ואיך. "השמנתי", אומרת בחורה רזה א' לרעותה, בחורה רזה ב', שמכחישה בתוקף את דבריה. "פשוט תתחילי לאכול יוגורט ותחליפי את הלחם בפריכיות. זה שליש מהקלוריות!", מספרת לה החברה בידענות. "כן, אבל אני עדיין רעבה אחרי שאני אוכלת שתי פריכיות", מקטרת בחורה רזה א'. "אז תאכלי עוד קצת ירקות", עונה לה בחורה ב', בלי לחשוד שמאחוריהן יושבת אני, למודת קרבות התזונה ופשוט מזדעזעת מהשיחה שלהן. לא רק שכל השיח שלהן על אוכל נגוע בלשון דיאטתית (על גבול האנורקסיה), הן גם דיברו על אוכל כאילו הוא אויב מר שיש להכניעו והכל בשביל המטרה הקדושה: מידה 36 בזארה.

ובכן, גילוי נאות: אני לא בחורה רזה. מעולם לא הייתי ואם לומר את האמת, רוב הסיכויים שלא תתפסו אותי בביקיני – גם לא בעוד חמש שנים. היחסים שלי עם הצורה החיצונית שלי עברו עליות ומורדות, לכן מצאתי את עצמי לא פעם בכל מיני דיאטות כאלו ואחרות. על שלב דיאטות הכאסח המטורפות דילגתי, אבל העברתי את כל שנות נעוריי במחשבה שאוכל הוא דבר נורא ואיום ושאני צריכה להרגיש נבוכה ואשמה על זה שאני אוהבת לאכול.

הללי ז'בוטינסקי
הסתבכתי במעגל העצמי של הדימוי העצמי המעוות. הללי ז'בוטינסקי
גם בתקופות הכי רזות שלי הייתי בטוחה שאני שמנה (והמילה שאוטומטית נצמדת לכינוי הזה: שמנה ומכוערת. איזה קשקוש) ותמיד הרגשתי לא ראויה. היו לי תקופות של שנאה עצמית חריפה והיו תקופות של אפאתיות, אבל עד שלא יצאתי ממעגל הדיאטות, לא חשתי אהבה וקבלה עצמית (וגם היום הן לא מגיעות באופן אוטומטי, לצערי).  שלוש שנים הן הזמן שלקח לי "להיגמל" מהשיח והמחשבה הדיאטטיים, אלה שלא מאפשרים לי לאכול בכיף ובדיעבד אין מאושרת ממני על כך שבסופו של דבר זה הצליח ואני כבר לא מחשבת נקודות או קלוריות ולא מרגישה כאילו מגיע לי מאסר עולם אם אכלתי, רחמנא לצלן, שוקולד או איזה קינוח מושחת.

מבט אחד במגזיני נשים, פרסום חוצות או מבזק פרסומות בטלוויזיה מסביר למה אני, כמו כמעט כל אישה שתפגשו, הסתבכתי במעגל האכזרי של הדימוי העצמי המעוות: בין אם אנחנו שמים לב לכך ובין אם לא, כל הזמן מכתיבים לנו מה אסור שנהיה ומה אנחנו צריכים להיות. את בוחרת שלא להשתמש באיפור? אסור. את בלונדינית חטובה וחייכנית? מותר. אתה רגיש ועל כן מראה רגשות? אסור. אתה גבר מסתורי ומסוקס? מותר. וכך, שטיפת המוח מחלחלת עד שאנחנו פשוט לא רוצים להיות אנחנו.

האושר הוא פחמימה ריקה

הנה, רק לפני כמה ימים הצהובון הבריטי "סאן" חשף שהניתוח הפלסטי המבוקש ביותר בבריטניה בשנת 2012 היה "אף כמו של קייט מידלטון". לא ניתוח אף שיתאים לפרצוף של המנותחות, חס וחלילה. אף כמו של הדוכסית מקיימברידג' הוא האף שבו חפצו נשות בריטניה.

נכון, מידלטון יפה, מעודנת ואומרת כל כולה קלאס וסגנון, אבל באיזה מחיר? מאז החתונה המלכותית – לקראתה פצחה ב"דיאטה", או ליתר דיוק – צום, קייט הפכה לצל של עצמה. בתמונות שלה ושל וויליאם מהימים בקולג' היוקרתי ההוא היא נראית בריאה, חייכנית ומאושרת. והיום מה? הבחורה בהריון, למען השם, ועדיין נראית כמו עלה נידף ברוח. היא אולי מחייכת למצלמה, אבל קשה לי להאמין שיש שם אושר גדול.

אז אולי הגיע הזמן לשבור את המעגל. אולי הגיע הזמן להבין שאנחנו מה שאנחנו. הגענו לכאן עם מטען גנטי מסוים, בדרך עברנו דברים שגרמו לנו להתעצב בצורות שונות ואין סיבה שנרגיש אשמים בגלל אוכל, או שנשנא את מי שמסתכלים עלינו בחזרה מהמראה. האף שלכם מציק לכם? אחלה, אם חשבתם על זה לעומק והגעתם למסקנה שאתם רוצים לשפץ אותו – לכו על זה, אבל במקום לבקש מהמנתח "אף כמו של..." בקשו שהתוצאה הסופית תיראה כמו האף שלכם, שמתאים לפנים שלכם ולא למישהו אחר.

זה אולי נשמע כמו נאום ריק מתוכן, אבל האמינו לי: את המילים האלו אני חוצבת ישר מהלב ועל סמך הרבה ניסיון אישי. נכון, לא נוכל להילחם בטחנות הרוח של עולם הפרסום וכדי למכור לי בושם עדיין ינסו לשכנע אותי שאם אקנה אותו אראה כמו הדוגמנית השדופה שמפרסמת אותו, אבל האם הדוגמנית השדופה הזו בהכרח מסמלת אושר? מאחר וסביר להניח שהיא לא נגעה בפחמימה בערך מגיל 10, לא נותר לי אלא להסיק שהתשובה היא פשוט לא.