חזרה בתשובה
האם החוזרים בתשובה עשו זאת מסיבות נעלות יותר? | צילום: אילוסטרציה

 דודו כהן, חוזר בתשובה, כתב טור שלם בגנותם של הדתל"שים. הוא מצייר אותם כאנשים עצלנים, מחפשי נוחות וחסרי אג'נדה. למסקנה זו הגיע לאחר קריאת ספרה החדש של פוריה גל גץ "הדתל"שים", בו משתפים דתיים לשעבר את הקורא בחוויותיהם הקדומות שהשפיעו על חזרתם בשאלה. אני מוכרח להודות שכמדען, פסיכולוג ודתל"ש בעצמי, קשה לי עם הטור שנכתב. לא כל-כך בגלל תוכן הדברים, אלא בגלל הדרך האינטואיטיבית המוטעית והלא מבוססת שבה נכתבו ומהקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על הדק ההשמצה.

על אף הרהיטות בה מתנסח כהן, ישנן סתירות פנימיות בדבריו וניסיונו לשכנע בחשיבות קיום מצוות דרך הכפשת הדתל"שים איננה ברורה לי. הוא מנתח את החוויות של הדתיים לשעבר בספר ומסכם שכולם נתנו לחוויה ספציפית לא נעימה מהעבר (עם הורה, רב או מחנכת) להשפיע לרעה עד כדי תהליך החזרה בשאלה. טענה זו לכשעצמה מבטאת חוסר הבנה של נפש האדם, שמעוצבת מאוסף החוויות שהאדם חווה. כמובן שהחזקות שבהן משפיעות באופן מאסיבי יותר ומכונן. גם החוזרים בתשובה (אולי כמו דודו עצמו?) עושים זאת לעיתים בעקבות חוויה אחת חזקה שעברו. על כך לא ראיתי שהתייסר הכותב, וניסה לעשות דה-לגיטימציה לתהליך החזרה בתשובה.

נזכרתי בדבריו של הפילוסוף היהודי מהמאה ה-10 רבנו סעדיה גאון, אשר טען בחוכמתו כי לא ניתן להסיק מדבריו של נציג דת כלשהי, לגבי הדת אותה הוא מייצג. זאת כיוון שהייצוג אינו יכול להכיל את רוחב חוכמתה של אותה דת, וכישלונו של אותו מייצג צריך לשקף רק את כישלונו האישי. באנאלוגיה לדברי הרס"ג אני מחזיר לדודו כהן את הכדור: האם ניתן ללמוד על אוכלוסיית דתל"שים שלמה מחוויותיו של קומץ מועט שעליהן קראת בספר כזה או אחר?

בחורים מחזיקים ידיים
הדתיים נאלצים לבחור בין האהבה לדת | צילום: istockphoto

 ועצה אחרונה לכותב המוכשר והצעיר שזה עתה החליף את מלבושיו החילוניים בציצית ותפילין וממהר להתהדר בנוצותיו החדשות - הדת כפי שאני רואה אותה מקורה באהבה ותפקידה העיקרי להרבות אהבה (ולא לנגח). כשרבי עקיבא נתבקש ללמד את כל התורה על רגל אחת, הוא לא בחר ב"ואהבת את ה' אלוקיך", אלא ב"ואהבת לרעך כמוך". וכפי שניסח זאת בחוכמתו הרב אברהם יצחק הכהן קוק "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה".

מוגבלים בתוך הדת

מקריאתי את ספרה של גל מצאתי, ברוח דברי הרב קוק, שהרבה מהדתל"שים לא ראו מספיק את האהבה שיש ביכולתה של הדת למלא את האדם, ובמקום זאת הרגישו יותר את הצד הקובל והמגביל שבה. אולי זוהי גם משימת העל של הרבנים הציוניים בימינו, למצוא את הדרכים וההיתרים להשאיר את הבנים והבנות שמרגישים מנותקים ומוגבלים בבית, בתוך הדת.

הנוער של היום מתוחכם וטכנולוגי. הוא אינו אוטם את עיניו לנעשה מסביב ועסוק אולי יותר מתמיד בתחום ש"בינו לבינה". הרבנים, חוץ מקומץ מועט ובאופן פרטני ולא שיטתי, לא מתמודדים עם סוגיה זו בצורה מספקת, וכך מצטיירת הדת כמונעת אהבה. הנער הדתי המתבגר החפץ בדת נאלץ לבחור בין אהבה לבן/בת זוג על ביטוייה האפשריים כמו יתר הנוער מסביב, לבין חיי פרישות לא מובנת עד לגיל החתונה. אין ספק שקונפליקט זה אינו מוסיף שימחה או אושר בטווח הקצר, ולא כל אחד מוכן להקריב אושר בהווה למען הבטחה לטוב עתידי. 

הספר לא מייצג

האם סיפרה של פוריה גל-גץ מייצג את הדתל"שים? ודאי שלא. בראיון טלוויזיוני שנערך עמה אמרה גל בכנות מרשימה שסיפרה איננו מחקר אקדמי הבודק השערות בצורה שיטתית, אלא יותר מסמך עיתונאי, המביא מקבץ של סיפורים ודעות של מרואיינים, אשר אינם בהכרח מייצגים את כלל אוכלוסיית הדתל"שים. כך אגב היא כותבת גם מפורשות  בהקדמה (בעמ' 12). כמה חבל שדודו כהן דילג על קריאת הצהרה זו וזינק ישר אל המיץ העסיסי אותו חיפש בתוכן הספר.

 אני מודה שכדתל"ש בעצמי מיהרתי לרכוש את הספר ולו מהסיבה הפשטנית שזרם לו שאליו אני משתייך קיבל "הכרה" בספר ראשון על שמו. אף שנעמה לי המחשבה הזו, ציפיתי לקבל מהספר מזור ונחמה כלשהם לתהליך העמוק והארוך שעברתי. אולם גם אני (כמו דודו כהן) לא באתי על סיפוקי. אמנם יכולתי פה ושם להזדהות עם כאבם של הדמויות השונות, דבר אשר "זר לא יבין זאת" (ונראה לי אגב, שחווייתו של דתל"ש מקריאת הספר שונה מחוויותיו של דתי או חילוני), אך התאכזבתי מאוד מחוסר טיפול עמוק בצד המהותי-הרעיוני שהינו חשוב גם בפן ההסברתי.

מבחינה זו, צודק כהן. הדתל"שים מצטיירים בסיפוריהם כמי שפרקו עול תורה מתוך נוחות ולא מתוך אידיאולוגיה ברורה, רעיון שכמובן איננו נכון לגבי כלל אוכלוסייה זו, ובטח לא כלפיי אישית. בעיני, כותבת הספר פספסה – היא התמקדה בפן המעשי של היהדות - קיום או אי-קיום מצוות על המגבלות שהוא מעמיד בפני המקיימים – והזניחה את הפן הרעיוני העשיר יותר: המחלוקת בשאלת הדרך אל האושר, והמוכנות לויתור על אושר ממשי לטובת אושר רעיוני.

>> לטור של דודו כהן: למי יש כוח לתפילה של שבת בבוקר?