משנכנס אדר מזמינים אותי להשתתף בפאנלים לענייני הומור. כנראה שאני מוחזק מומחה. כוונת המזמינים טובה, אבל פאנלים על הומור מפילים עליי דיכאון יותר מהחג עצמו.
האם אנשים שחוש ההומור עבורם הוא קרדום לחפור בו חשים מאוימים בחג ההומור הרשמי? האם אנו חשים זילות כשכל אחד מבקש לפלוש לשדותינו שלנו ולצחוק ולהצחיק בטווח של 72 שעות ואז לצאת ולעזוב כאילו זה לא היה עדלאידע אלא פוגרום?
הקושי העיקרי בפאנל לענייני הומור הוא שבמהותו אינו מצחיק. שאלות על מה מצחיק ומה לא, למשל, הן שאלות שלא ניתן להשיב עליהן בתשובות מצחיקות מחד או מנומקות מאידך. שאלות שיכולות להיות בעלות פוטנציאל מצחיק הן שאלות שהתשובות אליהן הן נכונות אך בלתי ניתנות להוכחה, שכן על אף שהתשובות נשמעות נכונות הן בלתי סבירות.
למשל, השאלה "מה האיבר המצחיק ביותר בגוף האדם?" היא שאלה נטולת היגיון. במחקר שנערך ב-24 ארצות אמרו 89 אחוז מהמשתתפים שהאיבר המצחיק ביותר בגוף האדם הוא האף. כשנשאלו למה, אמרו 52 אחוז שהשאלה לא מצחיקה אבל האף תקוע לאדם באמצע הפנים ומשבש את ההחלטה האם האדם הוא נעים מראה או לא (חשוב לציין שכל ההסתמכות על מחקרים וסטטיסטיקה היא שקרית ומצוצה מהאצבע, ולמרות זאת הקורא יתייחס אליה כוודאית).
המחקרים מראים שמרבית ניתוחי האף פגמו ברמת ההומור בקרב המנותחים. מחקרים מצביעים שגם מנתחי האף עצמם אינם ידועים בחוש הומור מפותח והם אינם נוטים לצחוק למראה התוצאות של הניתוחים שלהם, בניגוד לקהל הרחב.
האיבר שנבחר להיות השני אחרי האף להיות האיבר המצחיק ביותר בגוף האדם הוא הקורקבן. זה גם המאכל שנבחר להיות המאכל המצחיק ביותר מבין המאכלים שאנשים מכניסים לפיהם. המאכל שנבחר להיות המאכל הדוחה ביותר שאנשים אוכלים הוא "לשון של פרה". לגבי השאלה למה אנשים אוכלים לשון של פרה אבל לא אוכלים למשל אף של פרה, ענו 92 אחוז שלפרה אין אף שאפשר לאכול אותו. לא ברור למה זו סיבה להמשיך ולאכול לשון של פרה.
האיבר השלישי בדירוג האיברים המצחיקים הוא האוזניים, אבל במרחק רב למדי מהקורקבן. לגבי האיברים שזכו במקום הרביעי, החמישי והשישי תצא הודעה נפרדת.
אל תקראו לו מכוער, קראו לו מצחיק
עוד על הקשר שבין מאכלים וחוש הומור:
• לאנשים שאוהבים לאכול דג מלוח יש בדרך כלל הומור (תשובה נכונה אם כי לא סבירה).
• אנשים שמוכנים לנסוע מרחק רב כדי לאכול חומוס שהם שמעו עליו שהוא מצוין אין בדרך כלל הומור (נכון אבל לא סביר).
• לאנשים שמוכנים לנסוע מרחק רב כדי למצוא דג מלוח שעליו הם שמעו יש בדרך כלל חוש הומור מפותח.
• נשים בלי חוש הומור שנוטות להתחתן עם גברים עם חוש הומור מפותח עושות כך לא כדי ללמוד אותו אלא כדי להתנקם בגברים בעלי ההומור (ידע אישי).
• אנשים נשואים נוטים לאבד משנה לשנה את חוש ההומור שלהם. חוש הומור שהלך לאיבוד לא נוטה לחזור (כללי מדי).
• לאנשים שמבקשים לפתוח את דבריהם בבדיחה ומעידים על עצמם שהם לא יודעים לספר בדיחות ושבדרך כלל הם הורגים את הבדיחה - אסור לפתוח את דבריהם עם בדיחה (גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה).
• גברים עם חוש הומור מפותח שהתחתנו נוטים לקלל את היום שבו הם נולדו (אקסיומה).
• יש בסיס לטענה שככל שאנשים הם יותר יפי תואר כך יש להם פחות חוש הומור (טענה אפולוגטית שמסגירה את עמדת הכותב לגבי חזותו הוא).
ואם בכל זאת כבר עורכים פאנל, הנה שאלה מומלצת: האם יש לך דוגמה לבדיחה מצוינת שאסור לתת לה פרסום?
תשובה: כן - "למה תמיד מדגישים רק את הצדדים השליליים של השואה?"
שאלה מומלצת נוספת: האם יש לך דוגמה לבדיחה מצחיקה וקשה להבנה?
תשובה: כן - "אני גזעני? אני התחתנתי עם אשכנזייה!"
עד כאן קצת יותר משישים שניות על למה פאנלים בנושאי הומור הם חסרי שחר ואינם נושא שלציבור הרחב צריך שיהיה בו עניין.