אני קודם אתחיל בווידוי: מדור "המשך הצפייה" שלי בנטפליקס כולל כרגע את "עושים סדר עם מארי קונדו". מה לעשות? יום אחד עוד יחקרו איזה פיגוע מוחי קשה צריך מישהו לעבור כדי להפיק הנאה על גבול האורגזמה מסדר וניקיון. עד אז, מארי עדיין בגדר תעלומה עבורי, אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיא הצליחה לעשות רומנטיזציה גדולה לכל מטלות הבית. ודווקא בימים שדוחפים לנו כמה כיף ומדהים לנקות, עולה תחקיר "ניקיון בתי המלון" ב"חדשות 12" ש-תסלחו לי על הביטוי האירוני- הוציא את כולם מהכלים.
מטלות בית ומטלות עבודה זה מה שמעסיק את כולנו ביום יום, והדבר היחיד שעוזר לנו לצלוח אותם, אם חושבים על זה, אלו המחשבות המענגות על "החופשה הבאה" שלנו. ככה הרגלנו את עצמנו לתפוס את החיים הרי - אנחנו עובדים ממש ממש קשה כל הזמן, והכל בשביל לממן את החופשה הבאה, שבה מישהו אחר יעבוד עבור האושר שלנו וינקה ויסדר לנו 24/7. בחופשה נחשוב שמגיע לנו הכל, פשוט כי בשביל ה"הכל" הזה שילמנו הרבה מאוד כסף. ועל הפרנציפ הזה בדיוק עובד עלינו, במקום הכי רגיש, תחקיר "ניקיון בתי המלון".
שילמתי 1,800 שקל ללילה במלון, איך הם מעזים?
אין מי שלא נחרד מהתחקיר הזה והזדעזע עמוקות. שומו שמיים! המצעים לא מוחלפים במלונות, מטלית לא עברה על האסלה, על הכריות נח ראשו של אדם אחר. נכשל הניסיון להחביא מאיתנו את העובדה שמיליארד אנשים לפנינו עברו על החדר הזה ועשו בו דברים שהאור האולטרא הסגול לא מחמיא להם. ידענו את זה כמובן, אבל לא רצינו לראות. "זה נורא, לא? חייבים לשנות את זה!", אמר לי מישהו בעבודה כשנושא התחקיר עלה במשרד, כצפוי. ואני אמרתי לו בייאוש את מה שכל אחד כמוני, עם עבר מבאס בעבודות ניקיון, מטבח ומלצרות, חשב כשצפה בתחקיר: "בחיים לא עבדת במשהו כזה, נכון?" - נכון.
כתבת התחקיר הזו ראויה וטובה ועשויה מצוין. הרי אין מזעזע יותר מאשר המראה החזותי, זה לא כמו סתם לספק לנו נתונים על לכלוך וזוהמה - זה חרא בפנים שלנו שאי אפשר להתכחש אליו. ובגלל זה השוק שלנו ברור והגועל מזה מוצדק, אבל האישיו האמיתי בתחקיר הזה, הסאבטקסט שאף אחד לא מדבר עליו, הוא בדיוק מה שצריך להוקיע מהחברה אם אתם רוצים שהמצב הזה ישתנה: זה אולי ישמע כמו פרדוקס, אבל העובדה ששילמתם מלא כסף לא אמורה להבטיח לכם את נאמנותו של נותן שירות אנושי, בטח כשכל הכסף הזה בכלל לא מגיע לכיס שלו.
על פניו, ברור שהציפייה היא לקבל את ההכי טוב כשמיטב כספינו מושקע במקום כלשהו. אבל החשיבה הישראלית הזאת היא מה שגורם לכל מלצר למות כל פעם מחדש כשהוא מתחיל משמרת במסעדה ולמנקה להרגיש שהיא שקופה וחסרת חשיבות לעולם. הרי מה ששילמתם על מנה או על חדר לא משתקף בשכרם של אנשים שעובדים בעבודות כאלה. זאת לא הכנסה ישירה שהולכת לכיס שלהם. וממשכורת לא ראויה, היא רק דבר אחד. ביום יום הם זוכים במקרה הטוב להתעלמות מוחלטת, ובמקרה הרע הם זוכים לתלונות, קיטורים ובקשות מוגזמות. ולא רק שבסוף אנחנו בשיא החוצפה מתפלאים שהם לא עושים את המקסימום כדי לשמור על ההיגיינה של אנשים שלא שמים עליהם, אלא עוד שופטים אותם על החפיפניקיות, כאילו שכל אחד מאיתנו בעבודה שלו נותן את ה-100% בשיא הכוח, כל יום מחדש.
שירים יד מי שזוכר איך קוראים למנקה במשרד שלו
ברור, ברור שזה לא אמור לקרות וברור שזה דוחה כי מדובר בבריאות שלנו. אבל אתם יודעים מה עוד ברור? שהשינוי לא אמור להתחיל מאלה שעושים (או לא עושים) את העבודה, אלא מהיחס שאנחנו נותנים להם. כל עוד נרגיש שהם פחות טובים מאיתנו, שהם שקופים, שהם עבדים שלנו ולא ראויים למה שאנחנו כן - למה שהם ישקיעו את עצמם עבורנו? מדובר בעבודה קשה, כפוית טובה, סיזיפית, שדורשת להסתובב כל היום עם עגלה עצומה, לדאוג למצרכים שנגנבים, לעשות כל פעם הלוך-חזור לחדרי שירות, להביא מגבות, לקפל מגבות, לזרוק מגבות, להביא את השמפו שביקשתם, להתחנן מכם לעזוב את החדר כי כבר עבר זמן הצ'ק אאוט ויש להם שעתיים לנקות את כל הקומה עד האורחים הבאים מגיעים (פלא שהם בכלל מספיקים לסדר משהו) -ואנחנו, אפילו תודה לא טורחים לומר.
תרימו יד אם יש לכם מושג בכלל איך קוראים למנקה של המשרד שלכם. ועכשיו שיישארו עם היד למעלה אלה שטרחו ללמוד את שם המנקה על היום הראשון בעבודה, בדיוק כמו שהם טרחו ללמוד את השם של הבוס, הקולגות, המתחרים והמסעדות שמחוץ לבניין. הם אחראים לדבר הכי בסיסי בחיינו - הבריאות שלנו, אבל לרובנו לא עולה על הדעת ביום יום לתת להם יחס אנושי מינימלי ולשאול מה נשמע ואיך עובר השבוע. הם פשוט פה על משבצת מפני הפחים והמישהו הזה שאפשר להאשים מדי פעם כשנעלם מסמך מהשולחן.
אני מודה שאני מגיעה מבית שרבים יכנו פריבילגי פלוס-פלוס, אבל בנעוריי בכל זאת יצא שעבדתי בניקיון. ההורים שלי יכלו לממן עבורי הכל ומהר מאוד הם הבינו שבדיוק בגלל זה אני מפונקת מדי. היה ברור שאם לא אקבל איזו כאפה קטנה עכשיו, היא תגיע בהמשך בעוצמה גדולה יותר. לראשונה, כעובדת ניקיון, הרגשתי איך זה להסתובב בעולם כשאנשים מביטים בי כאילו שאני לא רק מחזיקה סמרטוט, אלא כזו בעצמי. עד היום זכור לי לקוח באולם אירועים, ששלף בפניי שטר של 50 שקלים ואמר לי "אם תשיגי לאשתי אקמול בפחות מ-60 שניות, את תקבלי את השטר הזה". אמרתי לו שאשמח לעזור בלי קשר, אבל זה לא יקרה ממש עכשיו כי אני חייבת לפנות את השולחן קודם. הוא נפנף בידו בעצבים בסימון של 'לכי' וקרא למלצרית אחרת. הוא הוציא שטר של מאה ש"ח, אמר לי "את בטח לא רואה הרבה כאלה" ונתן אותו בהתרסה למלצרית ההיא.
הדבר היחיד שהציל אותי מתחושת הנחיתות והאפסיות שבה רוב דורשי השירות - כמוהו - ראו אותי, זה שהיחס הזה יפסק ברגע שהסינר ירד, מה גם שתמיד יכולתי להישען על המחשבה שאני לא באמת חייבת את העבודה הזו בשביל לשרוד - אבל לא כולם נולדו לאותו מזל. יש אנשים שעבורם החמצת השטר הזה היא ההבדל בין שובע לרעב ואי אפשר להאמין כמה אנשים דוחים ולא רגישים יש בעולם הזה, שנהנים ממשחק ה"אני שילמתי - אתה שלי", עד שלא נכנסים למעגל העבודה הקשה והלא מתגמל הזה. למה הם נשארים בעבודות כאלה? למה הם לא מתפטרים? לרבים אין בכלל את הזכות לעבור בקלות למשרה אחרת, ובמקרים מסוימים זו בדיוק "המשרה האחרת" שהם מוסיפים על אחת קיימת.
השעיר לעזאזל שלא החליף מגבת
תחקיר הצרכנות הזה בעייתי לא בגלל מה שהוא חושף, אלא בגלל מי שהוא גורם לנו לשנוא ולהאשים. הוא גורם לנו עוד יותר להתבצר בעמדה לפיה אם שילמנו במיטב כספנו בתמורה לשירות אנושי, אז מובן מאליו שנקבל את האיכות הגבוהה ביותר. אבל שכחנו שלצד הכסף אנחנו חייבים להשתמש גם ב"שיטות תשלום" נוספות, זולות ונעימות ונחוצות יותר, כמו "תודה" פה ושם, חיוכי הכרה ואולי גם איזה "איך קוראים לך?" למתקדמים.
זה בטח עדיף על האלטרנטיבה שבה נמשיך להנציח את העליונות של מי שבידו לשלם על מותרות, תוך כדי שנוציא להורג בכיכר העיר את השעיר לעזאזל, שממילא נקודת הפתיחה שלו גרועה יותר משלכם. לרוב הם אינם בעלי השכלה, או שהם עולים חדשים, או מבקשי מקלט, או פנסיונרים, והכי קל לנצל אותם. לפעמים הם עובדים לפי שעות ולא משתכרים באופן חודשי, הם מפוטרים בקלות, לא מודעים לזכויות שלהם אבל כן מרגישים היטב את המבטים המזלזלים שאתם זורקים לעברם. אני מוכנה להתערב שנזיפה קשה ותנאים מחמירים יותר עבור אוחזי חומרי הניקיון (אליהם יעבירו כמובן המנהלים -האשמים האמתיים בסיפור- את האשמה) לא יובילו לאסלה נקייה יותר - להיפך. המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי להקל על נותני השירות ולעזור לעצמנו לישון בפעם הבאה על כרית נקיה, הוא להכיר בזה שזו עבודה קשה, להעריך את אלה שעושים אותה, ולמתג מחדש את החשיבות שלה.
שיהיה ברור - אתם צודקים שמגיע לכם חדר נקי בעבור הסכום העצום ששילמתם על החופשה שלכם, וכל דבר פחות מזה זו חוצפה. אני רק אומרת שאתם טועים בגישה שלכם לשינוי המצב הזה. כי אם אפילו מארי קונדו, כוהנת הניקיון שלכלוך לגמרי עושה לה את זה, בחיים לא מסכימה לנקות לאחרים ורק מוכנה ללמד אותם את השיטה כדי שהם יעשו בעצמם, אז תהיו בטוחים שאף אחד בעולם לא רוצה. במיוחד כשזה לא כולל, כמו אצלה, הכרת תודה ומחיאות כפיים.