"אני מבקשת ממך להתייחס למה שקרה ומה שעשיתי ולראות את האלימות שעברתי בחיים שלי ולא קיבלתי עזרה".
במילים אלה פתחה אריקה פרישקין את בקשת החנינה שהגישה לנשיא המדינה ראובן ריבלין לפני שנתיים. פרישקין היא אישה נפגעת אלימות קשה ומתמשכת מצד בן זוגה. "נכון, אני רצחתי, אבל הוא רצח אותי שבע שנים". אלו היו מילותיה הראשונות לאחר שנעצרה בשנת 2003 בגין עבירת רצח בן זוגה המתעלל. מאז אריקה מרצה 17 שנות מאסר מתוך ה-30 שנגזרו עליה.
עוד לפני שהכירה אריקה את בן זוגה האלים היא חוותה חיים לא פשוטים: גדלה עם הורים מזניחים, חוותה התעללות מינית בגיל צעיר והתמודדה עם מותו של בנה הפעוט ממחלה קשה. וכאילו לא די בכל אלו, את החיים עם בן הזוג המתעלל הגדירה במשפטה כ"חיים שחורים" אשר כללו שבע שנים של טרור עם התעללות קשה ומתמשכת - פיזית, מינית ונפשית. ולא, היא לא שמרה את זה לעצמה. במשך השנים הרשויות ידעו על ההתעללות אך לא השכילו לסייע לה ולהציל אותה אלא נטשו והפקירו אותה פעם אחר פעם.
היא התלוננה 12 פעמים במשטרה ובן הזוג אף הורשע בתקיפתה. היא פנתה לרווחה ושהתה שלוש פעמים במקלט לנשים נפגעות אלימות. אך לאחר שכל זה לא עזר, חשה אריקה שחייה נמצאים בסכנה תמידית וממשית ועשתה את אשר עשתה מתוך מצוקה רבה, ייאוש, חוסר אונים ומחשבה שאם המדינה לא תגן אליה, סביר להניח שתמצא עצמה בקרוב בקבר. הרגשה זו מקבלת משנה תוקף לאור הסיפורים הרבים המתפרסמים לאורך השנים וגם בשבועות האחרונים על רצח נשים. נשים רבות מנסות להגן על עצמן ופונות לרשויות אך לא מצליחות לקבל עזרה.
מהו "הדפוס הרגיל" של אישה מוכה?
הפרקליטות טענה בשנת 2007 במהלך הערעור על עונשה של אריקה, כי התנהגותה "אינה מתאימה לדפוס הרגיל של האישה המוכה. אין כאן ציור של אישה פסיבית הכנועה להתעללות בעלה". אך מה הוא הדפוס הרגיל של האישה המוכה? למה הכוונה ב"אישה פסיבית וכנועה"? הרי כל הזמן מעודדים נשים נפגעות אלימות להתלונן לרשויות אז האם יתכן שבסופו של יום התלונות הללו פועלות נגדן?
נדמה שהמערכת המשפטית לא ידעה לאבחן ולהתמודד עם מקרה מעין זה בו לכאורה יש לרגע היפוך ביחסי הכוחות הפיזיים המגדריים "המקובלים". בית המשפט העליון קבע שאריקה רצחה את בעלה על רקע נקמה, ולא על רקע ההתעללות שחוותה. רק השופטת עדנה ארבל, בדעת מיעוט, הפנתה למחקרים בעניין "תסמונת האישה המוכה" והתייחסה למערכת היחסים המורכבת המתנהלת בדרך כלל בין בן הזוג המכה לבין האישה נפגעת האלימות, וסברה שיש מקום לבחון לעומק הקלה בעונש לנוכח ההתעללות הקשה שחוותה אריקה ומצבה הנפשי עקב זאת.
בעקבות הידע וההבנה שהתפתחו בתחום, כבר ברור שהרשעה בעבירת רצח ועונש של מאסר עולם אינם מתאימים במקרה של אוכלוסייה ייחודית זו של נשים נפגעות אלימות שהביאו למותו של בן זוגן המתעלל. גם הכנסת הכירה בכך וביולי 2019 נכנס לתוקף תיקון לחוק העונשין הקובע כי העונש למי שגורם למותו של מי שהתעלל בו התעללות ארוכה ומתמשכת יהיה לכל היותר 15 שנות מאסר. אפילו ועדת השחרורים הבינה זאת בשנה האחרונה כאשר החליטה לשחרר את דלאל דאוד וסימונה מורי שישבו בכלא 18 ו-22 שנים בהתאמה לאחר שהורשעו גם הן בעבירת רצח בן זוגן המתעלל ונשלחו למאסרי עולם.
כשאלו הם פני הדברים, ברור כי אין זמן טוב מכעת עבור נשיא המדינה ליישם את המלצתה של השופטת ארבל ולהשיב בחמלה ורגישות לפנייתה האישית של אריקה אליו. היא זכאית להזדמנות להתחיל לשקם את חייה מחוץ לכותלי הכלא כבר עכשיו, אחרת היא תשתחרר רק ב-2033.
הלה נויבך היא עורכת דין מאיגוד הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. תמר דהאן היא עובדת סוציאלית, ממובילות המאבק לשחרורן של דלאל דאוד, סימונה מורי ואריקה פרישקין