מדענים וסופרים מנסים כבר שנים להבין מה הופך דבר מסוים למצחיק, ואיך אפשר להסביר הומור. הגדרה אחת שמוסכמת על כולם טרם נמצאה, אבל אחד האלמנטים הבסיסיים שבכל זאת מקובלים על הרוב הוא שילוב בין ניגודים. קישור מפתיע בין אלמנטים שלא אמורים להתחבר. עגבנייה וטלפון אצל יובל המבולבל, התוכי והמוות של מונטי פייטון. ככה זה, המעבר ממישור אחד של אסוציאציות למישור אחר מצחיק אותנו בכל מיני צורות לאורך חיינו.  

אחד השילובים הקלאסיים הוא החיבור בין דמות שמהווה אידיאל חברתי, סמן של ממלכתיות, להתנהגות פרועה ואסורה. התיעוד ההיסטורי הכי עתיק של הבדיחה הוא מסמך שומרי בן 4,000 שנה שבתרגום חופשי מתלוצץ על כך שבטקס החתונה החגיגי, הכלה היפה הפליצה בחיק בעלה. ההיגיון הקומי הזה עובד גם היום ב"ארץ נהדרת", כשמירי רגב, שרת החוץ לעתיד, בגילומו של יובל סמו, פוקדת על ההמון למחוא כפיים ותוקפת נתין סורר עם מחבת שקשוקה.

הניגוד בין החליפה האלגנטית והתארים המפוארים לגסות, לכוחנות ולהמוניות, ביסס את רגב כדמות קומית איקונית בקרב תומכיה ומתנגדיה שחלקם נהנים לצחוק איתה והחלק האחר עליה. אבל מופע האימים של ערב שישי, אצל "אופירה וברקוביץ'", כבר לא היה מצחיק, ולא בגלל שהייתה חסרה שם וולגאריות או חידודי לשון שלא הולמים את המעמד. אלא בגלל אותו רגע שבו שחררה רגב איום מאפיונרי והזהירה את ברקוביץ' שאם לא יחזור בו מהכינוי "ארגון פשע" ששיגר לעבר חברי הכנסת מהליכוד, תקרה "תאונה" למינוי שלו כמאמן נבחרת ישראל. למרות האירוניה, הרגע הזה לא היה מצחיק כי הניגוד הזה כבר לא קיים. כאשר שרים משקרים בחקירה אפידמיולוגית ומאיימים בגלוי על עיתונאים, נראה שוויתרנו על השאיפה לממלכתיות וכך המתח הקומי נעלם. זה כבר לא דוד בחליפה מחויטת שמחליק על הבננה - זאת אישה בהיריון מתקדם. לא קומדיה אלא טרגדיה.

בכל זאת, שאיפה לממלכתיות

החוק הקלאסי בקומדיה הוא שצריך תמיד "סטרייט מן", מישהו מאוזן ומתון שמספק פרספקטיבה ואיזון נגדי לדמות של הליצן. אבל אין יותר אידיאל או דמות כזו בציבוריות הישראלית וקשה לצחוק כשכבר לא מתביישים. רגב היא פרפורמרית מיומנת, בעבר ניצלה במיומנות את הפוטנציאל הקומי שנוצר במפגש בין עולם התרבות המעונב לדיבור בוטה, כשהקפידה על גינונים רשמיים כשרת התרבות ובמקביל הפגינה בוז גלוי לצ'כוב וחוסר היכרות משועשע עם טרנטינו.

אבל זה לא המצב יותר. האופן שבו היא מתנסחת ומשתלחת הוא יותר מסגנון צבעוני, הוא הסיבה העיקרית שנתניהו בחר למנות אותה לשרה. היא פוליטיקאית שיש לה את הכישורים הרטוריים שנדרשים כדי לקדם בגלוי את המדיניות הממשלתית הנוכחית של הפחדה, הסתה וקיום מבחני נאמנות מפלגתיים למפכ"ל, למבקר המדינה וגם למאמן נבחרת הכדורגל.

בכל זאת היה רגע קטן עם פוטנציאל קומי בראיון הזה. בשיא מטר הקללות, רגב הטיחה בברקוביץ' - למה מי אתה? אתה כמו דודו טופז! איפה המשיח שלך גנץ? (רק להזכיר שהשניים חברים באותה ממשלה) - ונעצרה לפתע. שנייה לפני שקראה לברקוביץ' מניאק, רגב לקחה אוויר והחליטה לכנות אותו בכינוי המרוכך יותר, "מתהפך". ובציטוט חופשי, "מי  אתה שתדבר אליי יא מנ.. (פאוזה) יא מתהפך... אתה כמו סטייק מתהפך כל הזמן". לרגע הזה שבו רגב חשבה לעצמה שעדיף שלא תגיד מניאק, אולי כי היא בכל זאת שרה בממשלה שמתראיינת בטלוויזיה, יש פוטנציאל קומי. המחשבה שלכנות את המראיין "מתהפך" זו כן התנסחות מקובלת או שלרגב יש עדיין שאיפה להישמע ממלכתית, מאוד מצחיקה. מתברר שמה שמצחיק ברפובליקת בננות הוא דווקא הניסיון ללבוש לרגע חליפה.

הכותב הוא פסיכולוג קליני ממכון טריאסט שריג לפסיכותרפיה, מנהל השירות הפסיכולוגי במסלול האקדמי, המכללה למנהל, ובעל הבלוג "חקירות פנים" ב"הארץ"