מהרגע הראשון נגעה הקורונה בעצבים החשופים של החברה הישראלית. מעבר להיותה אירוע גלובלי מכונן, הקורונה הייתה ועודנה שיעור היסטורי באזרחות. מדינת ישראל, ארץ המיעוטים והשבטים, נקלעה לסיטואציה שהבליטה את פערי התרבויות באוכלוסייה. מאבק בנגיף מתעתע הוביל לקיטוב חברתי ואיבה בין-מגזרית. הוא חשף, אולי בפעם הראשונה בעוצמה כזאת, את פוטנציאל התבערה בין הקבוצות השונות בישראל.

גם היום, כשביהדות צמים את תענית עשרה בטבת, היחסים העכורים בין חרדים לחילונים לא הולכים לשום מקום. לפעמים הם שקטים, אך זה לא אומר שהם אינם קיימים. הפערים האידיאולוגיים הם אנרגיה שלובשת צורה ופושטת אותה בהתאם לאירועים האקטואליים שעל סדר היום. וכך, אפילו על דבר פשוט כמו ציון יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת, התנהלו מאבקים רעיוניים שמקורם בפערי השקפות והסתכלות על המציאות.

כולם הבינו שהשואה היא אירוע שצריך לשמר את זכרו, אך הם חלקו על אופי השימור. יום הזכרון הממלכתי לשואה ולגבורה נקבע לחודש ניסן, יום הקדיש הכללי על נופלי השואה נקבע על ידי הרבנות הראשית לחודש טבת, ואילו רבים מגדולי הרבנים החרדים נמנעו משני המועדים מטעמים שונים. זה ברור שכולם מכבדים את זכר השואה, אולם הביטוי לכך משתנה בהתאם להשתייכות המגזרית שרואה את הדברים באופן שונה. גם לכבוד יש יותר מדרך אחת להתבטא.         

מלחמת התרבויות, כפי שניתן ללמוד מהעבר הרחוק והקרוב, היא בלתי נמנעת. זו התנגשות תמידית בין ליברליזם לשמרנות, בין דת לחילוניות ובין עצמאות לדעת תורה. התובנה הזאת הכתה בי לאחרונה בעיצומו של ראיון משותף עם ראש העיר תל אביב וראש העיר בני ברק, שקיימתי יחד עם עורך מגזין 'משפחה' אריה ארליך. ראשי הערים המייצגים את קצוות השוני של החברה הישראלית, רון חולדאי ואברהם רובינשטיין, כמעט ולא מצאו נושאים להסכים עליהם. הם למעשה לא שוחחו באותה שפה למרות שזה היה עשוי להישמע כך. כשאחד מהם העביר שיעור נלהב בהלכות דמוקרטיה, השני הסביר בלהט על חובת הציות לגדולי התורה. התוצאה הייתה שתי שפות לשני עמים.

וזו, אם תרצו, התמצית הטרגית של אירועי הקורונה שנמשכים כבר תשעה חודשים. חרדים לא תמיד יצליחו להבין את השפה החילונית ורגישויותיה, בדיוק כשם שחילונים רבים יתקשו להסכים עם ההתעקשות החרדית על נושאים שונים שניצבים במוקדי החיכוך עם המגזר החרדי. הוויכוח לאורך חודשי הקורונה מעולם לא היה קיים. הוא גם לא היה קיים באירועים אחרים שעיצבו את היחסים השבריריים בין הדת למדינה. חילוקי דעות נוצרים כששני צדדים מנהלים דו-שיח ומבינים על מה הוא נסוב. כשהצדדים מנהלים דיאלוג בשתי שפות שונות, כשאף אחד מהם לא דובר את השפה השנייה, כבר לא מדובר בוויכוח. זה היעדר הבנה.

זה הכל בצורת ההגשה

כשההבנה הבסיסית לא קיימת, ההתנגשות היא בלתי נמנעת. כשהשף שגב משה הגיש קינוח מושקע לראש ממשלת יפן בתוך נעל, היו יפנים שראו בכך עלבון. בתרבות היפנית נעל נחשבת לדבר בזוי ביותר, ולכן גם קינוח מושקע עשוי לפגוע ברגשותיהם של אנשים המגיעים מתרבות שונה. לעיתים גם פעילויות חיוביות עלולות להפוך להתנגשות לא נעימה כשצד אחד אינו מודע לניואנסים של התרבות האחרת. וזה בדיוק מה שקורה בישראל בתקופת הקורונה. וגם מחוץ לה.  

קשה לשכנע אדם שאינו נמנה על החברה החרדית-דתית אודות הרציונל של לימוד תורה. מורכב עוד יותר להסביר לו למה בדיוק נדרשים החליפות והמגבעות, הפאות והשטריימלים. אנשים מסוימים עשויים לראות בלימוד תורה עיסוק בתכנים מיושנים ולא רלוונטיים, ואחרים רואים בלבוש החרדי את התגלמות הגלותיות והתפיסות הישנות. כשהלימוד הזה הפך למרכיב מרכזי במאבקי הקורונה, בטח כשהתעקשו על לימוד בקבוצות, זה הפך את התמיהה למשמעותית עוד יותר. לפחות למי שלא דובר "חרדית". 

עם זאת, כשההבנה נעדרת - השנאה זוקפת קומה. כשמבינים מישהו, גם אם לא בהכרח מסכימים איתו, זה נשאר תחת הגדרה של חילוקי דעות לגיטימיים. מאידך, כשלא מבינים את התרבות השנייה קל מאד לשנוא אותה. הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, שזה מכבר מלאו שלושים לפטירתו, המשיל את היהדות לטירת וינדזור הבריטית בעת נאום שנשא בה בשנת 2000 מול הנסיך פיליפ. המסר שלו היה שלא משנה כמה שנים תעמוד הטירה העתיקה, וגם לא כמה היא מיושנת ולא מודרנית. "אם אתה יורש את הטירה הזאת", הוא אמר, "יש לך חובה כלפי מי שקדם לך". מבחינת החרדים כל הדברים ה"מיושנים" וה"גלותיים" הם טירה עתיקה שיש חובה מוסרית לשמור עליה.  

גם אם לא מסכימים עם האידיאל החרדי, אולי אפשר לפחות להבין את המשמעות שלו בצד האחר. כשמבינים, גם אם לא מסכימים, לפחות ניתן לשטח את עקומת השנאה. לעיתים ההבדל הדק בין כיבוד לפגיעה נעוץ באופן ההגשה של הקינוח. ההבדל בין פוליטיקאים שחרדים רואים בהם שותפים טבעיים לכאלה שהפכו ל"אויבי החרדים", למרות ששניהם יכולים לקרוא לשילובם בחברה - הוא צורת ההגשה. יש כאלה שהשכילו לא להגיש להם את הקינוח בתוך נעל.

הכותב הוא איש תקשורת חרדי, כתב עיתון משפחה