כשנחתתי בפריז, המתינו לי עשרות הודעות על המשיבון הסלולרי ולא פחות מסרונים. אחת מהן הייתה הודעת הפיטורים. בטלפון. זה היה עצוב ומצחיק בבת אחת. זה היה מדכא ומרומם נפש במקביל. אבל הכי הרבה, זה היה מגוחך. בשנים האחרונות הייתי זקוק למעריב הרבה פחות ממה שמעריב היה זקוק לי. ניסיתי להיחלץ מהעיתון המתפרק שלי פעמים רבות, אבל לא הצלחתי. אפשר להגיד שהוחזקתי שם בכוח. בכל פעם שהתפטרתי, אמרו לי שאם אלך הכל יקרוס. שזו אחריות כבדה. אז נשארתי. אני טיפוס נאמן. אולי יותר מדי נאמן. כשכל החברים שלי עזבו, אני נשארתי. ממשיך לשחק בשביל הסמל. עד יום חמישי האחרון.
כשנסעתי משם, ידעתי שזה נגמר. שלא אחזור עוד לבניין המתפורר הזה. “אני רוצה שהעיתון יהיה יותר יהודי”, אמר לי בן–צבי בפגישתנו היחידה, עשרה ימים קודם. אני, חשבתי לעצמי, כנראה לא מספיק יהודי.
27 שנים קודם לכן
קיץ 85’. עמנואל רוזן, חבר ילדות ושותף לספסל הלימודים בתיכון, היה כבר הכתב הצבאי של מעריב. היינו בני 25. עמנואל היה עיתונאי מרחם אמו. אני חיפשתי את עצמי. עבדתי כמה שנים כחוקר פרטי מתלמד, עזבתי, התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל–אביב. הייתי פנוי להובלה. לא הייתי עיתונאי ולא חלמתי להיות. זרמתי עם החיים וקיוויתי לטוב
היינו יחידת קומנדו קטנה ומגובשת שהוטלה בכל פעם למערכה ולא מעט פעמים חזרה ממנה מנצחת. אוטובוס האימהות בדימונה, בריחת הרצל אביטן, האופנובנק, פרשת רמי דותן, אין ספור סיפורים פוליטיים סבוכים, זוהר ארגוב מתאבד בכלא, עמי פופר קוצר פועלים ערבים בצומת גן הוורדים בראשון לציון (הייתי העיתונאי הראשון שהגיע לזירה), ובכל הזמן הזה המשכתי לשייט בין המגרשים בארץ ולסקר קבוצות כדורגל, כדורסל, לא מאמין שבסוף גם משלמים לי על זה (די מעט).
הכותרת של מחר בבוקר
ספרתי. היו לי במעריב 5 מו”לים ובסביבות 15 עורכי ראשיים. שרדתי את כולם. כעורך העיתון שלח אותי ארז להיות הכתב בניו–יורק ב–91’, על התפר שבו קנה רוברט מקסוול את מעריב המתפורר. שבועיים אחרי שנחתתי בתפוח הגדול, נפל מקסוול מהיאכטה שלו וטבע. אם הייתי מתעכב בשבועיים, לא הייתי יוצא לניו–יורק, כי מעריב הקפיא אז את כל המהלכים והמתין לגורלו. ארבע השנים שלי בניו–יורק היו פוריות במיוחד. פגישה מקרית בקונסוליה הישראלית בשיקגו, עם מפיקה בשם אילנה זיו, הביאו להשקת קריירה טלוויזיונית לאחר ששבתי ארצה. הכל קרה לי בלי שרציתי כלום. הביאו אותי לספורט, העלו אותי לחדשות, שלחו אותי לניו–יורק, שמו אותי בטלוויזיה, מינו אותי לכתב מדיני. אותי עניין רק דבר אחד. הכותרת של מחר בבוקר. כל השאר, האמנתי, יסתדר. והוא הסתדר.
מעריב המשיך לגלוש במורד. הופעתו של “ישראל היום” הפכה את המדרון לחלקלק בהרבה. הייתי הראשון, וכמעט היחיד, שניסה לטפל בתופעת “ישראל היום” כמעט מהיום הראשון. האחרים פחדו. פתאום אנשים התחילו להגיד לי שכדאי שאזהר. פתאום אנשים ביררו אם אני שומר על עצמי. לא הבנתי מה הם רוצים ממני. “ישראל היום” זו תופעה שאין באף מקום אחר על פני כדור הארץ. זו טורפנות, השתלטות על שוק באמצעים כוחניים, עם הון עצום שבא מבחוץ. אין לי בעיה עם חינמונים. הלוואי שמעריב היה מצליח להפוך לחינמון. אין לי בעיה עם עיתונים שיש להם אג’נדה. יש כאלה, ולפעמים הם גם לא רעים. יש לי בעיה עם עיתון משפחתי, שבו אסור לכתוב מילה רעה על בני הזוג נתניהו, שמחולק בחינם ברחובות ונדחף בחינם לבתי המנויים. המטרה היחידה של העיתון הזה היא לחסל את היריבים שמשחקים על פי כללי המשחק. זו סכנה.
ואז הגיע נוחי
ופתאום, הגיע נוחי דנקנר. כמו בסרטים הישנים, כשהאינדיאנים מקיפים את הכרכרות ואוטוטו הורגים את הנשים והילדים, ופתאום נשמעת תרועת החצוצרה ופרשי הצבא מגיעים בדהרה מן הגבעות. ככה בדיוק זה היה. דנקנר הציל את מעריב בזמן פציעות. כבר לא היה נייר. פתאום איי.די.בי, הענקית, העוצמתית, משקיעה בעיתון. הרגשנו כניצולים ברי מזל. קרה לנו נס. עוד לא ידענו, שאחרי הנס הזה, יגיע שלמה נס. הקברן הלאומי, שיעדיף את שלמה בן–צבי, אדם שסגר כבר עיתונים בחייו, שלא ברור כמה כסף יש מאחוריו, שרוצה להיפטר מבית הדפוס, מה שעלול לחרוץ את דינו של העיתון בדיוק כפי שקרה ל”דבר”, ל”על המשמר” ול”הצופה”.
מקצועית, זו לא הייתה תקופה טובה, אם כי אני חושב שחברי קלמן ליבסקינד, שהקביל את התקופה הזו למה שהתרחש בזמנו בסדום ועמורה, הגזים מאוד. בתחום שלי, המדיני והביטחוני והפוליטי, נשמר חופש יחסי. כן, ניסו להצר קצת את צעדיי, לצמצם, להמעיט ולגמד. אבל לא הצליחו לסתום לי את הפה. עד היום אני לא יודע מי היו הגורמים מאחורי הניסיונות האלה. דנקנר עצמו? נתן אשל? הגברת? כולם ביחד? זה לא ממש הטריד אותי. באותם ימים החלו לתקוף אותי גם במקומות אחרים.
אהוד ברק העיף אותי מפרשנויות בגלי צה”ל. מילא, עשיתי את זה בחינם וקמתי בשביל זה מוקדם בבוקר. ניסו לסגור את הטלוויזיה החינוכית כדי לפגוע בי. לא הצליח. הם רצו לסגור את החינוכית בגללי, כמו שהם רוצים לסגור את ערוץ עשר בגלל רביב דרוקר. עובדות בדוקות ומוצלבות. והם לא מפחדים ולא מתביישים. והחלו גם להפיץ שמועות. שיסו בי טוקבקיסטים. שרדתי. אבל ידעתי שזה לא ייגמר. שהניסיונות האלה יימשכו.
ביום ראשון לפני יותר משבועיים ישבתי עם בן–צבי, לבקשתו. הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות עיתון יהודי יותר. הוא אמר לי שמכיוון שאני הדנ”א של מעריב, אולי צריך להיפרד ממני, כי מעריב זקוק לניתוח דחוף ושינוי גנטי. הוא אמר לי שהוא מעריך מאוד את יכולותיי כעיתונאי, אבל עלותי גבוהה. אמרתי שלא תהיה לי בעיה לעזוב. אבל גם אשמח להישאר. סוכם שהוא יגיש לי הצעה כספית ואני אחליט אם היא מתאימה לי. הוא הבטיח לחזור עם ההצעה תוך יממה או שתיים. נפרדנו כידידים ומאז לא דיברנו. הוא לא חזר עם שום הצעה, אבל אתרי הברנז’ה דיווחו שאני עוזב את מעריב כי איאלץ לוותר על 70 אחוז משכרי.
סימסתי לבן–צבי שאני מצר על כך שהוא מדבר איתי דרך האתרים. הוא סימס לי שאין לו מושג על מה מדובר. התברר שהם צדקו. במקום הצעה, קיבלתי מכתב פיטורים, שמחזיר אותנו לפתיח של הטור הזה. מאוד רציתי לכתוב טור פרידה. אני מנהל דיאלוג עם הקוראים שלי קרוב לשלושה עשורים. יש כאן מערכת יחסים. יש בה אהבה, יש שנאה, יש עליות ומורדות. אני לא חושב שעשיתי משהו רע למעריב, משהו שמצדיק יחס כזה. אבל לא קיבלתי הזדמנות. רק מכתב פיטורים לקוני.
אני הולך ממעריב בראש מורם. שמח וטוב לב, גם גאה. הגשמתי במקום האהוב הזה את כל מאוויי. הגעתי לכל הפסגות שחלמתי עליהן. אהבתי את העיתון, והוא אהב אותי בחזרה. הוא שמר עליי בימים קשים, והיו ימים קשים כשאול. הוא היה העוגן המוצק שלי, הבית החם, בסיס האם, השורשים. כל השנים נדדתי בין תחנות טלוויזיה ותחנות רדיו. על מעריב, כעיסוק ראשי, לא ויתרתי. בכל פעם שהתראיינתי, בכל פעם שהופעתי, בכל כנס, היה כתוב מתחת לשמי רק שם אחד. בן כספית, מעריב.
הטור המלא יפורסם הערב במגזין "פירמה" של גלובס