המקרה שלהלן אירע דקות אחדות לפני תחילת כתיבת הפוסט, ואני מעלה אותו על הכתב כשהוא עוד טרי בזכרוני.
היום (8.4.12) בשעות אחר-הצהריים קפצתי לסניף שופרסל דיל המקומי ברעננה (רח’ החרושת 8) על מנת לחדש את מלאי התפוצ’יפס, שאזל במפתיע ובנסיבות מסתוריות במהלך סוף השבוע. מדובר, לכל הדעות, במוצר כשר לפסח במהדרין שבמהדרין (גם לאוכלי קטניות), ולכאורה לא צריכה להיות בעיה להשיגו, אפילו בחול המועד.
לכן הופתעתי לגלות שלא מדובר בסיפור פשוט. לרוב, מסתפקים המרכולים בישראל בכיסוי מוצר החמץ בניילון אטום, בהתאם לחוק חג המצות (וזאת, אף שבית המשפט כבר קבע לפני כארבע שנים הלכה שמייתרת נוהג זה). ואולם, השנה הגדילו רבני שופרסל לעשות וחסמו בניילון אטום, שלפניו הוצפו מדפי מזון מקרטון, את הכניסה לשני מעברי החטיפים שבסניף! זאת, אף שמעברים אלו מכילים מוצרים רבים אשר אינם בגדר “חמץ”.
כתוצאה, לא הצלחתי לאתר בשום מקום בסניף שקיות תפוצ’יפס שהגישה להן אינה חסומה (למען הדיוק אציין שכן היה ניתן לרכוש את שקיות המותג המתחרה של אסם, צ’יפסי, אולם בביתנו יש העדפה מסורתית לתפוצ’יפס ולכן לא היה בכך פתרון). בהיותי אדם שלא נרתע ממכשולים, ניגשתי למעבר החטיפים, הזזתי ממקומו את מדף המוצרים, הסטתי את הניילון הלבן וחדרתי לאזור האסור. שם, בדממה שהשתררה, לא התקשתי לזהות את שקיות המוצר המבוקש ולקחתן.
בהיותי אדם עקרוני ואף עקשן במידה לא מבוטלת, החלטתי, בשם הפרנציפ, להוסיף לקנייה גם שקית ביסלי גריל קטנה ולא כשרה לפסח – אך ורק בגלל הטרחה המיותרת שנגרמה לי בגין מאמציהם הסופר-מוגזמים למנוע גישה לחמץ.
אתה לא חוקי
שמתי פעמיי לקופת השירות העצמי (חידוש נהדר שהגיע באיחור של שנים ומאפשר העברת מוצרים ותשלום עליהם בלי צורך להתעסק עם בני-אדם), וסרקתי את המוצרים שאספתי. התפוצ’יפס עברו ללא בעיה, אך עם סריקת הביסלי קפצה על המסך הודעה, ולפיה לא ניתן לרכוש את המוצר מכיוון שמדובר בחמץ (לא זוכר את הנוסח המדויק). קראתי לנציגת השירות, והסבתי את תשומת ליבה לנושא. היא הודיעה לי שאי-אפשר לקנות את המוצר “כי לפי החוק אסור לקנות חמץ בפסח”.
החוק, כמובן, לא אוסר על מכירת חמץ אלא רק על הצגתו: “לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה”. שום מילה על עצם המכירה. וגם בית המשפט, כאמור, פסק כבר שחנות אינה עונה להגדרה של מקום “פומבי”, ולכן לכאורה אף לא צריכה להיות מניעה מהצגת החמץ, לא כל שכן מכירתו. מטבעי, תגובה זו רק עוררה את נחישותי והתעקשתי עוד יותר לבצע את הרכישה. “אין שום איסור בחוק למכור חמץ”, קבעתי, “ואסור לך לסרב למכור לי את המוצר כשאני מוכן לשלם עליו” (לגבי הטענה השנייה אין לי סימוכין, אבל בלהט הוויכוח היא נשמעה טוב).
נציגת השירות עמדה בסירובה, אני עמדתי בהתעקשותי. הקופאית הראשית התערבה וקבעה שאין מה לעשות, ושאם יש לי תלונות אני מוזמן לפנות למוקד השירות, שאת מספרו שמחה לספק לי. מתוך ידיעה שפנייה למוקד השירות לא תקדם את רכישת החמץ, התעקשתי לבצע את הקנייה באותו מעמד, לשלם תמורת המוצר שזוהי זכותי החוקית לרוכשו, ולעזוב עימו את החנות.
מכיוון שהקופה סירבה לעבד את המוצר, הגעתי למסקנה שהכי טוב להשאיר כסף מזומן בעדו, ולחזור לביתי. מכיוון שהיה לי רק שטר של 20 שקל, פניתי לקופאית הראשית בבקשה לפורטו. “הוא רוצה להשאיר מזומן ולקחת את הביסלי”, הזהירה אותו נציג השירות, שהתגלתה כבעלת יכולות הבחנה חדות.
“למה אתה רוצה שאני אפרוט לך?” חקרה הקופאית הראשית. “אני צריך כסף קטן”, השבתי (טכנית, זה לא היה שקר). הקופאית הראשית לא ויתרה: “מה אתה מתכוון לעשות עם המטבעות?” “אני רק צריך קצת כסף קטן”, שבתי ואמרתי. היא התרצתה, סיפקה מטבע של 10 שקלים ושתי חמישיות, ואני חזרתי לקופת השירות העצמי להשלמת הקנייה.
מילוט מסוכן
בעודי מוציא ומעביר את כרטיס האשראי כדי לשלם בעבור התפוצ’יפס, חמקה לעברי נציגת השירות ולקחה את שקית הביסלי שהייתה מונחת על הדלפק לצידי. “אסור לקנות את זה בפסח”, היא הזכירה. “תביאי את זה”, התעקשתי, בקול ברור אך רגוע. משסירבה, אחזתי בשקית ומשכתי אותו בכוח מידה. זה היה הרגע ה”אלים” ביותר בתקרית, ובשום שלב במהלכו לא נוצר מגע פיסי כלשהו ביני לבין נציגת השירות, לא הרמתי את קולי ולא צעקתי או השתוללתי. רק אחזתי בשקית, ושיחררתי אותה מאחיזתה.*
הנחתי מטבע של 5 שקלים על דלפק הקופה (מחיר שקית הביסלי גריל, לפי המדבקה שעל האריזה, הינו 3.89 שקלים בלבד, כך שמדובר בתשלום יותר מראוי בעבור המוצר. למעשה, תשלום יתר), ופניתי לצאת. נציגת השירות סירבה לוותר, קראה לשומר בכניסה לעצור אותי (“הוא לא שילם”, היא הכריזה, אף שכבר שילמתי די והותר), וקראה לשומר שיבוא לסייע לו.
השומר, שכמובן לא היה מודע לדרמה שהתחוללה בתוך הסניף, נעמד מולי בניסיון לעכב אותי, ודרש ממני לעצור. “שילמתי על המוצרים האלו, ואין לך שום זכות לעכב אותי”, אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הרכב. השומר נשאר מולי, בסמיכות, ובעודי מתקדם התחיל לצעוד לאחור. “אסור לך ללכת. אם שילמת ולא גנבת תראה לי את הקבלה”, הוא דרש. “אין לך שום זכות לבקש את זה, אסור לך לעכב אותי, ואם תיגע בי זו תקיפה ואני מתקשר למשטרה”, הזהרתי אותו ברוגע והמשכתי ללכת.
כך זה נמשך עד שהגעתי לרכב, פחות מדקה הליכה: אני הולך קדימה ומציג את טיעוניי, השומר נסוג אחורה ומעלה את דרישותיו. בשום שלב לא נוצר כל מגע פיסי ביני לבינו, ואף צד לא עלה לטונים גבוהים, למרות המתיחות המובנת.** כשהגעתי למכונית השומר התריע שהוא רושם את מספר הרכב (לא דאגתי, גם כך יש להם את פרטי האשראי, השם והכתובת – אני חבר מועדון – ובכל מקרה אני סבור שלא עברתי עבירה כלשהי: שילמתי כסף מלא ואף יותר בעבור המוצרים שרכשתי ולא נקטתי באלימות משום סוג, פיסית או מילולית, כלפי אף אדם), וחזר לעמדתו בפתח הסניף. אני, מצדי, נכנסתי לרכב, נסעתי הביתה והתחלתי בכתיבת הפוסט הזה.
את הפרשנות אשמור לפוסט אחר, אבל אני חושב שתקרית זו ממחישה היטב את טירוף המערכות הכללי שתוקף את המדינה בכל הקשור לדת ולחגים, ואת הכפייה הדתית העצמית מרצון שפושה בקרב חלקים נרחבים מהציבור, לא רק החילוני-יהודי אלא אף הערבי (רבים מעובדי הסניף המדובר הינם ערבים, כנראה גם נציגת השירות והקופאית הראשית שהיו מעורבות בתקרית אך לא אתחייב על כך). כל כך הרבה מאמצים ונחישות כדי לאכוף איסור דמיוני, וכדי למנוע רכישת מוצר שאין בה כדי לפגוע באף אחד. עצוב.
משופרסל נמסר בתשובה לפנייתי: "אין תגובה".
* אני מציין זאת ולו בגלל החשש שיועלו טענות מצד אי-אילו גורמים על אלימות מצדי. במסגרת מקצועי נתקלתי בלא מעט מקרים בהם הושמעו טענות לא מבוססות מסוג זה, וחשוב לי לגדוע אותן עוד בטרם החלו.
** ר’ הערה ראשונה.
פורסם במקור בבלוג "כביריזם" ברשיון cc-by-sa.