השנה, לראשונה בחיי, נכחתי בערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בירושלים. לפני שתשאלו, אסגיר כי לא ראיתי את הסרט שהוקרן לאחר הטקס (סופר 8), אבל לא כי הוא לא מוצלח. לא ראיתי את הסרט כי בני האמצעי נרדם עליי איך שהסרט התחיל, ובני הגדול הודיע לי אחרי עשר דקות ש"הסרט הזה בכלל לא לילדים" ושהוא רוצה ללכת הביתה. אבל זה שלא ראיתי את סרט הפתיחה לא מנע ממני לצלול במהלך הטקס למחשבות על הקשר שבין קולנוע וירושלים. חשבתי על זה שהעניין הזה של קולנוע דווקא מתאים לירושלים, אני מעז לומר שיותר מאשר כל מקום אחר בארץ.
כי האנשים בירושלים חיים בסרט. כל האנשים פה. בלי קשר לסקטור מסוים. כולנו חיים בסרט. ואני לא אומר את זה כהקנטה. אפילו לא כטרוניה. רק כאבחנה. עכשיו, אין ספק שלחיות בסרט יכול להיות דבר קשה ומאתגר לעיתים, זה יכול אפילו להתיש ולתסכל. אבל לקולנוע זה דווקא טוב. מהו הסרט שבו חי הפרט? כיצד הסרט הפרטי שלו משתלב בסרט של הסקטור שאליו הוא שייך, וכיצד הסרט הסקטוריאלי מסתדר עם שאר הסרטים הסקטוריאליים (והפרטיים) שקיימים במרחב?
כל השאלות הללו, שהן שאלות קולנועיות לעילא, קיימות אצלנו בירושלים בשיא הכוח. קצת חבל לי שלא זכיתי לשמוע במו אוזניי את שאגות הבוז האדירות שלהן זכה מדי שנה, לפחות על פי הצ'יזבאט, אהוד אולמרט בימי הלכאורה המפוארים שלו. אבל גם הצעקה "מה עם מזרח העיר?" שהופנתה לראש הנוכחי ניר ברקת, ושכאילו חיפשה את מקומה בין חומת העיר העתיקה ושכונת ימין משה עד שנחתה על הקהל בבריכת השולטן, הספיקה כדי להזכיר כמה חשוב וקריטי שתהיה התרחשות אמנותית מסיבית בעירנו, ששום תסריט לא יכול עליה. "אנא נסו להגן על החיים של כולם", אמר בנאומו בלה טאר, הבמאי ההונגרי שזכה השנה לפרס הוקרה מטעם הפסטיבל, "של כל אחד ואחד".
אפשר לארגן כיפת ברזל במחלף פולג?
ועכשיו לסיפור קטן שהוא כל כך יומיומי וכל כך לא מפתיע, סיפור עד כדי כך שולי שזה נורא. ביום שישי אחר הצהריים עשה הוואן של הדג נחש את דרכו מתל אביב למבצר שוני בבנימינה. היינו בדרך להתארח בהופעה של חברינו הטובים שב"ק ס'. אני תפסתי את המושב האחורי בוואן והלכתי לישון.
כשפרקנו מהרכב סיפרו לי חבריי (שכולם חוץ מאחד הם הורים) על מחזה מבאס, לא סימפטי ומלחיץ שהם נתקלו בו באזור נתניה: מסתבר ששלושה ילדים קטנים ניסו לחצות את כביש החוף בריצה. "איך דבר כזה קורה בכלל?" שאל אותי מישהו מהם. כמה שעות אחר כך כבר ראה אחד מאיתנו באייפון שלו שילד נהרג בעת שניסה לחצות כביש באזור נתניה בכביש החוף. היום אני כבר יודע ששמו של הילד ההרוג הוא מתן גולן ז"ל.
מרפרוף בלתי מחייב בתגובות לכתבת האינטרנט על אודות התאונה המחרידה, אני נתקל בלא מעט נתנייתים שטוענים ש"הכתובת הייתה על הקיר" ודברים מהסוג הזה. אם זה המצב, אז אולי כדאי שמישהו יקרא את אותה הכתובת? סליחה על הפופוליזם הזול וכולי וכולי, אבל רבאק, משקיעים פה מיליונים בכיפות ברזל למיניהן, בה בשעה שילדים חוצים כביש מהיר בריצה כדבר שבשגרה?
הרבה יותר פשוט, ולא פחות חשוב, להתמודד עם בעיות של חצייה בלתי מבוקרת של כבישים מסוכנים, האמינו לי. מחסומים, גשרים, מנהרות, או קצת מהכל. יש אלף פתרונות למצבים כאלה, והעובדה שאף לא אחד מהם מיושם צריכה לבייש את כולנו. אינני מתעלם מקיומם של משתנים נוספים במשוואה הטראגית הזו, משתנים שאפשר כמובן לאתר בטוקבקים, אבל אין ספק שגם המערכות הציבוריות חייבות לעשות את חלקן כדי שמתן גולן ז"ל, בן עשר במותו, יהיה ההרוג האחרון שמת בנסיבות נוראיות שכאלה.
פינת הטוקבק הדמיוני שעוד יגיע
"מה קרה שאתה מבלבל ת'מוח על קולנוע? נמאס לך להיות בוגד או מה? איך זה שאין לך שום דבר להגיד על המטס של הפרו פלסטינים? איזה יופי עשו להם שעצרו אותם ככה לפני שהם הספיקו לעשות בלאגן, הא? טוב שעצרו את האלק פעילי שלום האלה וטוב שמעיפים אותם מפה. רק חבל שלא העיפו גם אותך ואת החברים השמאלנים שלך מפה גם כן באותה הזדמנות. אולי במטס הבא."