במרפאה, בתור לרופא, אפשר לתת בהם סימנים. הילדים עושים פחות או יותר מה שההורים אומרים להם. רובם רגועים אבל חלקם קצת משתוללים. ילדים נו, מותר להם.
בני הנוער והצעירים בלבושם הצבעוני והחי ישובים בחוץ, לא בחדר ההמתנה. חלקם מעשנים סיגריות ומרביתם מתעסקים עם הטלפון ונמנעים מיצירת קשר עין עם הסביבה. מנקודת מבטם, הם בכלל לא אמורים להיות פה. זו תקלה זמנית הקשורה קרוב לודאי לפגעי מזג האוויר, והיא תתוקן במהרה. עד הפעם הבאה.
בני השלושים עד החמישים דווקא יושבים בפנים. אין להם שום רצון לקפוא בחוץ. אבל הסיטואציה של חדר המתנה במרפאה עדיין זרה ומוזרה להם, אז הם עוטים על עצמם פרצוף אנטיפטי ומתחבאים מאחורי מגזין שאין סיכוי שהם היו מוצאים בו עניין בנסיבות אחרות.
הרועשים ביותר, בניגוד גמור למצב העניינים ביקום שמחוץ לחדר ההמתנה, הם בני החמישים עד שבעים. הם אלה שמדברים הכי הרבה. זה נראה כאילו שבקבוצת הגיל שלהם מתייחסים לבדיקות הנערכות במרפאה כמעט כמו לספורט. "כמה יצא לך לחץ דם? באמת? וכולסטרול כמה? או! אז זה בדיוק כמוני."
בני השבעים וצפונה יושבים בדממה. חלקם הגדול מגיע בזוגות. הם רגועים. הם מכירים היטב כל כיסא בחדר. למרות שהם נראים נינוחים יחסית, הרושם שמתקבל אצלי הוא שכבר לא כל כך בא להם לדבר על כל זה. בדיקות, תוצאות, מעקבים. מה זה כבר משנה? יותר מעניין לדבר על דברים אחרים. נכדים נגיד.
ואני? אני שם לב שתקוע לי בראש המשפט "דע מאין באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
לך חפש
יצאתי עם כמה מסקנות מהרופאה, למשל שאני צריך להתחיל לעשות הליכות. "הליכות כאלה שאתה מזיע מהם", הודגש בפניי. אז פעמיי שמתי לגן סאקר. השותפים שלי ושל אוריאל, הצועד שעימי, לגן סאקר של שעות החשיכה המוקדמות כללו ראשית את מחוסרי הדיור. שמתי לב שחלק מהאוהלים כבר מכוסים ביריעות ניילון, ואני מקווה שזה יספיק. תחושת הבטן שלי היא שבשנים האחרונות יש פחות ופחות ימי גשם, אבל שאם כבר יורד - אז זה מבול.
בקצה מרוחק של הגן, בחלק "טבעי" יחסית, רחוק מהכביש ובינות לכל מיני עצים, היה עוד אוהל אחד, ולידו עמד אדם והתחמם לאור מדורה. אני לא יודע שום דבר עליו, חוץ מזה שנראה לי שהוא צייר ושבזמן שעברנו לידו אוריאל ציין שדווקא נראה שדי כיף לו. חשבתי לעצמי שהייתי מחליף איתו. שהוא יתאמץ לפתח זיעה ואני אפיח רוח באש ואכין קרטושקס. לפחות לערב אחד.
חוץ ממחוסרי דיור, גן סאקר בערב הוא מקום מפגש לדייטים ראשוניים של חרדים לייט. הם יושבים בצוותא על ספסל- הוא בקצה אחד והיא בקצה השני ומשוחחים. שותפי למסע אמר, ובצדק, שיש בזה משהו מאוד רומנטי.
גן סאקר הוא גן שוויוני ופלורליסטי. הוא מקבל את כולם. חרדים על ספסלים, ערבים במגרש הכדורגל, וצעירים חילונים בקורס הכנה לצה"ל. אף פעם לא הבנתי את הקורס הכנה לצה"ל הזה. שלוש שנים הולכים לקרוע אותך, אז אתה מוסיף עוד כמה חודשים קודם מנדיבות ליבך? לא עדיף לנצל את ימיך האחרונים כאזרח צעיר על מנת לשתות בירה או משהו?
שכח מזה
ולמה אני בכלל עסוק בבריאות כל כך? רופאים, הליכות, כל הקקה הזה. מה לי ולזה? אולי, בין היתר, כי ביום שישי האחרון ראיתי בסינמטק ירושלים את סרטו של תומר חלפון "שכח מזה". הסרט מספר ברגישות גדולה את סיפורו העצוב של קבלן מצפון הארץ בשם מקס קליין שחווה מעידה עסקית קשה, שאחריה הגיעה גם התדרדרות נפשית ובריאותית. כמו שאר הצופים באולם, גם אני נשאבתי כולי לתוך הסיפור, וכמוהם גם אני נפלטתי החוצה מהאולם בתום ההקרנה עם ערימה של מחשבות קיומיות כאלה. מחשבות ששלחו אותי לבדיקות ולטיולים ליליים. יאללה נו, משהו היה צריך לעשות את זה כבר.
ועצה לשמאלנים לסיום
תצניעו. תשמעו לי ותצניעו. זה לא זמן טוב בשבילכם. כל איזה יומיים מחוקקים פה איזה חוק מלחיץ חדש וזה די בטוח שגם אליכם יגיעו. אלא אם כן תצניעו. נכון שיש פה דמוקרטיה וכל זה, אבל לפעמים צריך לדעת להוריד פרופיל. לכו לטייל בגן סאקר או משהו, שמה מקבלים את כולם.