במהלך פגישה בעלת גוון עסקי שנכחתי בה השבוע, מצאתי שראשי נודד למחשבות בנושא כישורי ההדחקה והשכחה שיש לי, ובעצם לכולנו. הנה אני יושב בפגישה הזו, פגישה שחושבים בה על פעילות העבר ועל פעילות העתיד. ואני מהרהר, ביחד עם שאר הנוכחים, בנושא התובנות אותן ניתן להפיק מפעילותנו בעבר לטובת שיפור בתוצאותינו העתידיות ועוד עניינים מהסוג הזה. ומיד אחרי שאחד האנשים סביב השולחן סיים לומר את אשר על ליבו, התנחלה בקרבי תחושת דז'ה וו. לא מפאת עצם הדברים (שלמען האמת, נראה לי ששמעתי כמותם גם בפגישת התובנות הקודמת שנכחתי בה), אלא בגלל כל מה שאנחנו בכלל לא מדברים עליו. ובמילים אחרות: בגלל האיום.
איכשהו, בהרגשה שלי, יש משהו משונה, אפילו עקום, בתכנון תכניות עסקיות מפורטות לעתיד הקרוב והרחוק בשעה שמחוץ לדלת ממתין איום. עם זאת, נראה שתמיד אורב לנו איום קולקטיבי כלשהו. אני כבר לא זוכר מה היה האיום שהטריד את מנוחתנו הקולקטיבית בזמן הפגישה הקודמת, ובזמן הפגישות שהתקיימו לפני הפגישה הקודמת. האם היו אלה עיראקים? סורים? חמאס? חיזבאללה? אל קאעידה? האו"ם? באמת שאני כבר לא זוכר.
הפעם, כמובן, מנוחתנו טרודה עקב האיום האירני. למרבה האימה, חלק מהאיומים שבצילם נפגשנו בעבר התממשו. חלקם היו אפילו נוראיים ממה שיכולנו לדמיין. יחד עם זאת, חלק גדול יותר מבין האיומים נותר בגדר איום המתחלף מעת לעת באיום גדול ומפחיד אחר. אבל תמיד יש איום. ותמיד מתכננים תכנונים. ותמיד מתכננים תכניות כאילו שאין איום. ותמיד זה קצת דפקטיבי לתכנן כל כך הרבה כשיש כזה איום מוחשי. ותמיד מתכננים בכל זאת. ולפעמים האיום מתממש אבל בדרך כלל לא ותמיד חוזרים לתכנן כאילו כלום. כאילו החיים פה נורמליים ואין עלינו איומים בכלל, כאילו שאין מה לעשות בנוגע להקטנת האיומים המרחפים סביבנו מאז שאני זוכר את עצמי.
צדק חברתי בתנ"ך
השבוע, שני בערב, נערך המפגש הראשון מתוך ארבעה בסדרת "עושים צדק" בבית אביחי בירושלים. למען הגילוי הנאות (וגם למען השוויץ הפעוט), אציין כי אני מנהלה האמנותי של הסדרה, שתכליתה חיפוש תנ"כי אחר נושאים הקשורים בצדק חברתי. הרב החכם דוד מנחם משמש כמנחה של הסדרה, ולמען האמת ראיתי אותו בפעולה בפעם הראשונה בשעה שאירח את מיכה שטרית למפגש הבכורה. מה אומר לכם? היה מרתק ולפרקים אפילו מרגש. הנושא הפעם היה קשור לפילוג שחל בעם ישראל בימי ירבעם. הכל יש בסיפור הזה - מיסוי בלתי שפוי, מחאה, גלי אלימות, שלטון מנותק. אבל הכיף הגדול קשור לפינג פונג החווייתי בין דוד מנחם לבין האורח (שהפעם, כאמור, היה מיכה שטרית).
יש משהו מיוחד ויוצא דופן בערב שבו נזרקות לחלל המילים אדורם, ויסקונסין, רחבעם, סולתם, ערבה וחרן, והכול בלי ניסיון לנצח ולהתנצח אלא רק על מנת לחקור ואולי להבין או לזהות מגמות ובעיקר ליהנות. שלושת המפגשים הבאים בסדרה יתקיימו ב-21.11, 7.12 ו-19.12 ויתארחו בהם (בהתאמה) עלמה זוהר (בנושא מחאה והשראה), יונתן רזאל (בנושא חוק המלך ומי ראוי להנהיג) ורונה קינן (בנושא מיהו נביא והאם מסתובבים נביאים בינינו גם היום?). כמובן שבכל מפגש הזמרים גם ישירו, ואם, כמו שקרה הפעם, יצטרף אליהם גם דוד מנחם, הרי שהשמחה תוכפל.
הפניצילין היהודי
בעולם שבו אנו מתכננים עתיד שאיננו משוכנעים בקיומו, ומחפשים השראה פוליטית עתידית בסיפורים מרתקים מהעבר הרחוק, כדאי מאוד שניערך לחורף. כי כמו בכל שנה - הוא יגיע, והוא יהיה קר, ואנחנו נשתעל ונתעטש ונסבול. ולכן, אני מתכבד לנפק לכם שיטת היערכות לחורף 2011-2012, שיטה המאפיינת את עמנו מזה דורי דורות.
אז ככה: קונים גרונות או כנפיים של עוף, מכניסים לסיר ומוסיפים די הרבה מים. מרתיחים ומנמיכים את האש. אח"כ מוסיפים לסיר עלי כרפס, צרור פטרוזיליה, ומי שחפץ בכך יוכל להוסיף גם איזה צמח תבלין או ירק (או אפילו פרי) חצי משומש ועייף שמסתובב בבית שהוא רוצה. אח"כ מרתיחים שוב. מנמיכים את האש ומחכים איזה שעתיים.
אחרי שעתיים מסננים את כל הסיפור וזורקים את כל מה ששחה בסיר (כנפיים, גרונות, צמחים, ירקות, פירות אצטרה אצטרה) לפח האשפה. את המרק ה"נקי" שהתקבל מחזירים לסיר ולתוכו מכניסים תפוח אדמה חתוך, גזר ובצל. מרתיחים פעם אחת אחרונה, מנמיכים ומחכים עוד כשעה. מוסיפים מלח ופלפל לפי הטעם ומגישים.
המרק שמתקבל איננו חיסון ואיננו תרופה, הוא שניהם. לא מאמינים? תשאלו את סבתא שלכם.
אהבתם את המתכון? תפרגנו ב-Like