קיץ 2011 הוא זמן עמוס מאוד עבור מוזיקאי ארצנו, ובתוכם "הדג נחש". בשבוע שעבר, למשל, הופענו שבע פעמים. הוואן של הלהקה חורש את כבישי מדינת ישראל ללא הפסק ובתוך כמה ימים (ולפעמים אפילו כמה שעות) אנו מוצאים את עצמנו בערים שונות ומול קהלים שונים. לא כל קיץ הוא כזה, כמובן, אבל השילוב של הביטחון (היחסי) ומצב הרוח הכללי הסביר (יחסית) מייצר עוד ועוד הזדמנויות להופעות ברחבי הארץ. ושרק יימשך כך.
מגמה חדשה וחיובית שאני יכול להצביע עליה, היא שהשנה חשים בעלייה במספר ההופעות בפריפריה. זה כאילו שהממסד (החוץ תל אביבי) הבין לפתע שתרבות ישראלית זה טוב. והוא צודק, כמובן. כי (ואני אומר את זה במלוא הצניעות) היצירה הישראלית נמצאת בשנים האחרונות במקום מעולה. כל ענפי האמנות הישראליים, לרבות ענף המוזיקה הפופולרית, מגיעים להישגים של ממש בארץ ובעולם, אבל הדבר המרשים ביותר לעניות דעתי הוא ההיקף. יש המון יצירה איכותית היכן שלא מסתכלים (לצד המון יצירה לא איכותית), וזה באמת תענוג.
בכל מקרה, בחמישי בלילה הופענו בלילה הלבן בטבריה. אני חולה על הופעות בפריפריה, וטבריה לא הייתה שונה. דווקא בהופעות שמחוץ למרכז אני מרגיש שאנחנו נבחנים, שחובת ההוכחה מוטלת עלינו, שלא יעשו לנו הנחות ושלדרבי חוקים משלו. כמובן שכל מי שעוסק בעסקי הבמה חייב להוכיח את עצמו בכל ערב מחדש, תהא הבמה אשר תהא, ובכל זאת - הופעה מוצלחת מחוץ לגוש דן מסוגלת לגעת בי יותר. עלינו לבמה אחרי שלוש בלילה, ומול מאות אנשים מצאתי שאני מסתכל לקהל בעיניים. הסתכלתי על הצעירים והמבוגרים כאחד, הם היו בעניין. הם שמחו, וגם אני שמחתי.
שקל בכוס התרומות
אינני יודע כמה פעמים התרחשו בטבריה אירועי "לילה לבן", אבל אני בטוח שלא המון. תחקיר אינטרנטי קצרצר מגלה לי שהשנה מתקיימים אירועי לילה לבן (בחסות משרד התרבות) גם בב"ש, אשדוד ונתניה. גם אירועים אלה נראים לי חדשים יחסית. ואני שוב עם התחושה שמשהו בהבנה של הממסד לגבי הנגישות והחשיבות של התרבות בחיי האזרחים זז טיפה, שאיזשהו אסימון (אופורטוניסטי, תקציבי, ערכי או קצת משלושתם) נפל לפתע.
ואני שוב מסתכן במעט חוסר צניעות כשאני נזכר ב"פסטיבל בשקל". הפריפריות שאנחנו פעלנו בהן במסגרת פסטיבל בשקל בעשור האחרון היו, לתחושתי, קצת יותר קשוחות מאלה שפועלת בהן עמותת לילה לבן (המסונפת כאמור בצורה כזו או אחרת לממשלה). הם בטבריה ואנחנו בקריית שמונה, מעלות, טירת כרמל ועפולה. הם בבאר שבע ואנחנו בנתיבות, שדרות, דימונה וירוחם. הם באשדוד ונתניה ואנחנו בבית שמש, עכו ולוד.
אבל ככה זה, אי אפשר באמת לסמוך על הממסד לעשות מעשים שלא על מנת לקבל תמורה. הם הלכו למקומות שבהם הם העריכו שיש באופן יחסי מעט יותר "רייטינג" לאירועי תרבות, מקומות שבהם הם שיערו שיותר אנשים יקראו את הציטוט המטופש של לימור לבנת שקשור לאירועים. אבל האמת היא שסחתיין עליהם. זה הרבה יותר טוב מכלום. מהמבט החפוז שהספקתי לתת באירוע בטבריה, ראיתי שיש ל"עמותת לילה לבן" עוד הרבה מה ללמוד מ"עמותת פסטיבל בשקל" בתחומי ההפקה, ההעצמה וההטמעה של התרבות וחופש הדיבור כערכים, אבל עוד חזון למועד. גם כך, לבצע הסתערות תרבותית על ארבע ערים במקביל זה לא דבר של מה בכך, ומי כמוני יודע זאת.
צלילי החרם
ברור שאני נגד חוק החרם, אבל זה לא כזה מפתיע. ידוע שאני שמאלני עוכר ישראל וגו'. אבל רציתי שתנחשו מי אמר על חוק החרם את הדברים הבאים:
"על מדינת ישראל להתמודד עם צרת החרמות, אך בכלים ובזירות הרלוונטיים... ואולם, אוי לה למדינה היהודית והדמוקרטית ההופכת את חופש הביטוי לעוולה אזרחית, ואוי להם לחברי הכנסת שקיוו לעשות ענבים, אך היטיבו לעשות באושים... החקיקה המוצעת לא רק שאיננה מעמידה לרשות הדמוקרטיה כלי אפקטיבי להתמודדות עם צרת החרמות, היא אף מאיימת לדרדר אותנו לעידן שבו 'סתימת פיות' הופכת לפרקטיקה חוקית מקובלת. 'חוק החרם' איננו חוטא רק למבחן החוקתיות, הוא בבחינת חרב פיפיות המאיימת לפגוע במעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית ולשחק לידם של כל אותם המקטרגים והמלעיזים על צביונה הדמוקרטי של המדינה היהודית".
ניחשתם? הדובר הוא יושב ראש הכנסת וחבר הכנסת מטעם הליכוד רובי ריבלין. וכשיושב ראש הפרלמנט מסתייג עד כדי כך מחוקים שעוברים בפרלמנט כדאי שתידלק איזושהי נורה אדומה, לא?
אדלר לוין ושות'
קודם כל, טוב שקנו את בית"ר. להגיד לכם שאני תולה תקוות ברוכשים החדשים? להגיד לכם שאני חושב שדווקא הם יהיו אלה שיביאו את השינוי המיוחל ברמה החינוכית והמקצועית כאחד? בואו נסגור בהלוואי.
יאללה ביי.