במוצאי שבת הופענו בעצרת המחאה בבאר שבע. הרגשתי שם בכל הכוח כי דלק התסכול שנצבר במשך שנים ארוכות, במשך תקופות חיים לפעמים, ממשיך להצית לבבות ולהקהיל אנשים בכל מקום בארץ הזו. זהו חיבור ראשוני, מיידי ואמיתי מאוד, בין אנשים ששהו במשך שנים ארוכות מדי בתוך כל מיני רובריקות הגדרתיות כובלות: "רפתנים", "אחיות", "תושבי שכונות", "חד הוריות", "סטודנטים", "נהגי מונית", "ניצולי שואה", "רופאים", "מורים". ישראלים. כי בשורה התחתונה מדובר במניפה אדירה של כל מיני ישראלים. ישראלים שהמחאה הזו מאפשרת להם להציץ הצידה לחבריהם בז'אנרים אחרים ולהתחבר אליהם בכנות ובתקווה. אפילו בחיבור הלכאורה פשוט הזה יש משום ניצחון גדול למחאה הזו.
אבל האמת המרה היא שסוללי דרכה של המחאה המרגשת ועמוסת התקווה הזו מוכרחים להתחיל לחשוב גם על היום שאחרי. גם אם הגרף עדיין בעליה, ורבבות האנשים שהציפו את הרחובות ברחבי הפריפריה הישראלית מעידים שאכן כך הוא, ברור לגמרי שחומרי הבעירה הטבעיים של המחאה הזו יתכלו בשלב כלשהו, ואם רוצים לנצח, באמת לנצח, אז חייבים להיות מוכנים. מתישהו, ולא בעוד המון זמן, המומנטום צפוי להשתנות. או שההפגנות יקטנו, או שחלקן יהפכו אלימות (ואז קלות לניגוח), או שמשהו חברתי/מדיני דרמטי ביותר יתרחש (שמתם לב שהתחילו לשחרר בטפטוף כל מיני בכירים מהחמאס?), או שהכל יקרה ביחד.
שנייה לפני שזה קורה, תהיה ההנהגה חייבת לשלוף את רשימת הדרישות המיידיות שעליהן לא מתפשרים לצד רשימה של היעדים העתידיים שאליהם מוכרחים להתכוונן. כרגע, המומנטום נושא את המחאה הנפלאה הזו גבוה גבוה אל מחוזות חלומיים כמעט, אבל מה שעולה חייב לרדת, ומכל חלום מתעוררים לבסוף. צריך לדאוג שכשנקיץ מהחלום יהיה זה לתוך מציאות ששונה משמעותית מזו שאנו חיים בתוכה כרגע.
התשקורת עוינת
במובן מסוים, מה שקורה בטלוויזיה בישראל משקף את מה שקורה בכלכלה הישראלית. כשמדובר בערוצים שלא צריך לרכוש אותם במיוחד, אז מצד אחד יש את הערוץ הממלכתי שאינו מסוגל לשאת את משקלו מרוב שהסיאוב חונק אותו, ומהצד השני יש את הערוצים המסחריים שמטרתם היחידה היא לקושש עוד ועוד שקלים, גם אם זה אומר שהדרך היחידה שהם פונים אליה היא למטה. וכך ניצב האזרח הישראלי נבוך ואובד עצות מול שתי האסכולות שמחריבות הן את הטלוויזיה והן את הכלכלה הישראלית - תקיעות וסיאוב מחד וחזירות נטולת ערכיות וקוים אדומים מאידך.
והנה, כחודש אל תוך המחאה העוצמתית ביותר שהמדינה הזו ידעה מאודה, נדמה שלתקשורת קצת נמאס. ומכיוון ש(בהכללה כמובן) אלה (המסחריים) לא רוצים להעמיק, ואלה (הממלכתיים) לא מסוגלים לזה בכלל, יוצא שהדבר היחיד שכולם לחוצים עליו הוא "אייטם". זה מה שנשאר מכלב השמירה, הרצון ל"אייטם". וכשאנחנו, הדג נחש, מגיעים עם עוד אלפים רבים לבאר שבע על מנת להפגין, למחות, להזדהות ולשנות, צבא העיתונאים דולק בעקבותינו וצועק: "הדג נחש! שאנן! מה יש לך להגיד על מרגול?!". אחלה. הבהרתי לאחד מהם שאין לי שום כוונה לדבר על מרגול והוא גרד בפדחתו. "אוקיי", הוא מלמל לעברי, "ומה לגבי שיר? אולי איזו סולחה מצולמת?".
וסתם כדי שתדעו
עם מרגול לא היה לי שום חשבון. היא אמרה בעבר דברים נגד המחאה, וכמו אזרחים רבים התבאסתי עליה (וגם הכנסתי בלהט הרגע איזו שורה על זה בשיר שכתבתי). אח"כ היא דיברה אחרת ואפילו תרמה ממרצה ומזמנה כדי לספק רוח גבית למחאה ולהופיע בבאר שבע, ולכן מבחינתי העניין גמור (וגם שיניתי את השורה בשיר).
ולגבי שיר נוסצקי - היא מצאה את הדרך להתנצל בפנינו בצורה אישית כבר לפני יותר משבוע, ואני בהחלט האמנתי בכנות סליחתה. אז גם כאן הכל היסטוריה. בקיצור, עם כל הצער, אין לי שום "אייטם" לספק, ועם התקשורת הסליחה.
פינת בני הדודים
העובדה שהפגנות המחאה הגדולות נערכות במוצאי שבתות (ולכן בשעות החשיכה) משמחת בודאי את אזרחי ישראל המוסלמים שחפצים לקחת בהן חלק. המוסלמים נמצאים כרגע במהלך חודש הרמדאן, והמחשבה על צעידה וקריאת סיסמאות בחום של אוגוסט על בטן ריקה ומבלי לשתות מים הייתה, סביר להניח, מרחיקה רבים מהם מההתרחשויות המבורכות שאנו עדים להן. רמדאן כרים לכולנו!