ממש כמו בכל שנה, כך היה גם אז. צוות עמותת פסטיבל בשקל יצא מלא נכונות ועזוז לתור אחר הלוקיישנים המתאימים ביותר לערוך בהם את הפסטיבל השנתי של העמותה. כשנשקלו כל הפרמטרים הרלבנטיים (פרמטרים שאינם רלבנטיים כרגע), הוחלט כי העיר שתפתח את אירועי הפסטיבל השנתיים תהיה בית שמש.

פסטיבל בשקל - איור למדור של שאנן סטריט
צילום: וניה הימן

מרגע שנבחרה, ומרגע שהתקיימה בה פעילות של העמותה, החלו מדווחים רכזי הנוער ופעילי השטח של העמותה שהבחירה בבית שמש היא מושלמת. הסיפוק הגדול של "אנשי השטח" נבע משני מניעים עיקריים - ראשית מהצורך הגדול שהם זיהו לפעילות העמותה כקטליזטור לקיום פעילות תרבותית בעיר, צורך שלמרבה הצער העמותה מכירה היטב ממקומות רבים בארץ. ושנית - מההירתמות המאסיבית של בני הנוער של בית שמש (ה"בצ'ימיסטים") לפעילויות העמותה השונות. במאמר מוסגר אציין כי הירתמות הנוער המקומי קריטית לעמותה כמו שלנו, שכן הפסטיבלים של עמותת פסטיבל בשקל מופקים בשיתוף פעולה מלא עם תושבי העיר שבה אנו פועלים, ובעיקר עם הצעירים שבהם.

על כל פנים, השבועות והחודשים חלפו ומועד האירוע התקרב. הכל החל להיסגר. הכספים לפעילויות השונות גויסו, הסדנאות וכיתות האומן תפסו קצב, האמפי של בית שמש נבחר לשמש כאתר הפסטיבל, להקות הנוער התכוננו במרץ והליין אפ של האמנים החל להיסגר. אבל אז נתקלנו בבעיה לא מוכרת, בעיה מסוג שלא צפינו מראש. "אתה שומע משהו?" אמר לי מפיק הפסטיבל כרמי וורטמן, בעת שעמדנו מחוץ למתנ"ס העירוני שבו נערכו המיונים ללהקות הנוער שיופיעו בפסטיבל, "הרגע אמרו לי שאסור לנו להביא זמרות". "מה הכוונה?" שאלתי כלא מבין, כי באמת לא הבנתי. "אסור זמרת" הוא אמר, "אסור שתהיה בהופעה זמרת".

המידע המבחיל הזה זעזע אותי כמובן. לא התאים לי בכלל העניין הזה. עם כל הכבוד לשיקולים פוליטיים ודתיים (שיקולים שבמקרים כאלה אין לי שום כבוד אליהם), עמותת פסטיבל בשקל היא שוויונית ודמוקרטית ואצלנו מופיעים כולם. ערבים, דתיים, חילונים, כולם. הנה למשל בנתיבות, עיר שנחשבת לדתייה לא פחות מאשר בית שמש, צפויים היו להופיע כעבור ימים מעטים במסגרת הפסטיבל עדי רן (הדתי), סינרגיה (החילוניים) ומירי מסיקה (האישה) לצד אמנים נוספים. אז מה זה השטות הזו של בלי נשים?

לא אכחיש, חברי "הכוורת" של העמותה היו חלוקים בדעותיהם. אפילו הגענו לטונים. חמומי המוח שבינינו, ואני בראשם, סברו שיש לבטל את הפסטיבל בבית שמש לאלתר, שיש דברים שאי אפשר להבליג עליהם אצטרה אצטרה אצטרה. לעומתם, צלולי המחשבה ובעלי המוחות השקולים יותר, אשתי למשל, הדגישו כמה הנוער המקומי יחוש נבגד אם בשלב כה מאוחר של ההכנות ננטוש אותו, ותהא הסיבה לכך אשר תהא, ולא נקיים את האירוע בכלל.

לאחר שנדחתה ההצעה המשעשעת להעלות לבמה לקראת תום האירוע מאה פעילות בלבוש מינימלי מבלי להודיע על כך לפרנסי העיר, הוחלט לקיים את הפסטיבל (כמעט) כמתוכנן, ולנסות לבלוע את הלקרדה המאסיבית שדחפו לנו לגרון. בסופו של דבר היה הפסטיבל בבית שמש מוצלח ביותר, ומתוקף תפקידי כמנהל אומנותי דאגתי לכך שעל במת הפסטיבל תופענה נשים. גם אם לא כזמרות. לפחות זה.

ודבר אחרון: הסיפור הזה, שהוא אמיתי לגמרי (לפחות עד כמה שזכרוני מאפשר לי), התרחש ביוני 2007, כלומר לפני ארבע וחצי שנים. מכאן שהרוחות הרעות בבית שמש נשבו כבר אז, וחוסר הטיפול בבעיות החינוכיות הקשות של חלק גדל והולך של תושבי העיר שבה, בילדותי, היה לי פעם מנוי לבריכה, דישן את העץ עליו גדלים פירות הבאושים שנחשפנו אליהם כולנו השבוע.

2012

גם אתם מרגישים שקצב האירועים מתגבר ככל שהשנים נוקפות? שנדרש כרך עב כרס על מנת לסכם את אירועי השנה שחלפה? אולי זה רק אני, אבל איכשהו אני חי בתחושה שזה לא רק אמצעי התיעוד שהשתנו. זה לא רק שהאינטרנט החליף את הטלוויזיה והעיתונים והקולנוע והדיסקים והרדיו ועוד נשאר לו מלא מקום לדברים אחרים. זה לא רק שאמצעי הדיווח השתנו ונעשו זריזים יותר, אלא שהאירועים עצמם הגבירו את הקצב. הדיווח מדביק את האירועים בקצב שיא, והאירועים מצדם כאילו מגבירים את הקצב על מנת שתמיד יהיה על מה לדווח. אבל אולי אני מדמיין.

בכל מקרה, בפרוס עלינו 2012, אני מאחל לעצמנו שירד קצת קצב האירועים. כבר קיבלתי סחרחורת.

>> הטור הקודם שלי: שמרו על קשר
>> לחילונים יש הרבה מה ללמוד מהדתיים על כיבוד נשים