אחד עשר בספטמבר אלפיים ואחת. גיא ואני ישובים באולפן הקטן של דודוש שנמצא בדירה שלו ברחוב העבודה בתל אביב, ומנסים ביחד איתו לפצח ולפתח את הסקיצה לשיר "זה לא אני", שיר שייכלל בסופו של דבר בדיסק השני שלנו, "לזוז". גם לגיא וגם לדודוש יש כבר טלפונים סלולריים, לי עדיין אין. אני צפוי להיכנע לבבילון ולקנות מכשיר רק במרץ של שנת אלפיים ושלוש, כשאשתי תהיה בחודש השמיני להריונה הראשון.

11 בספטמבר (צילום: וניה הימן)
צילום: וניה הימן

בשלב מסוים מצלצל הטלפון של גיא, ומהעבר השני של הקו דוחק בו קולו של חבר טוב: "תדליק טלוויזיה עכשיו". גיא לא מספיק אפילו לשאול מה קרה ומה כל כך דחוף, וכבר מצלצל הטלפון של דודוש: "תדליק טלוויזיה עכשיו", מבקשים גם ממנו. מה יכולנו לעשות? הדלקנו טלוויזיה, ובדיוק כמו צופי הטלוויזיה בשאר חלקי העולם חטפנו הלם טוטאלי ממה שראו עינינו. התברר לנו שמטוס נוסעים התרסק לתוך אחד ממגדלי התאומים. סרט אימה של ממש, ככה, באמצע היום, על מסך הטלוויזיה בסלון של דודוש בשידור חי וישיר. חשנו רגשות של זוועה ואימה משולבים בסקרנות שחזקה מאיתנו פי כמה.

עשור לאסון התאומים – פרויקט מיוחד

מאותו הרגע הניסיון שלנו לחזור לעבוד על השיר משול לניסיון להימנע מלהכאיב לעצמך בכוונה בשן שאתה יודע שיש בה חור, ניסיון שברור לגמרי שהוא נועד לכישלון. ברגעים האלה, הרגעים הראשונים של הפיגוע הגדול בהיסטוריה, אף אחד לא הבין מה קורה. האם זו תאונה? האם זה פיגוע? היו, כמדומני, גם דיווחים ראשוניים על בלגנים נוספים בבית הלבן ואולי גם בפנסילבניה, ושמועות ראשונות על עוד כל מיני מטוסים שהחלו להיעלם בשמים של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אבל כך או אחרת, די היה בפריים הזה לבדו - הפריים של המטוס התקוע בתוך הבניין - כדי שנפחד שהנה תכף מגיע אלינו סוף העולם. כמה דקות אחר כך התרסק גם המטוס השני.

דני לוין ז"ל

ביום בהיר אחד בשלהי שנות השמונים עברה משפחת לוין מדנבר, קולורדו היישר לשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, אותה השכונה שבנעוריי גרתי בה גם אני. האמת היא שכשהם עלו ארצה הם ניסו לשמור על שם המשפחה האמריקני שלהם, "לואין". אבל כמו ש"סטריט" שובש אינספור פעמים על גבי אינספור גיליונות של ניירת רשמית והפך, למשל, ל"שטרית" - כך שובש ה"לואין" והפך תוך זמן קצר ל"לוין". אבל, שלא כמו במקרה של משפחת סטריט, הרושם שלי היה שה"לוין" דווקא בא למשפחת לואין בטוב.

משפחת לוין שעלתה לארץ מסיבות ציוניות פרופר, התמקמה בדירה של משפחת בן חורין שהייתה הדירה שמעלינו. בחודשים הראשונים, ואולי אפילו בשנה הראשונה, היה המעבר לירושלים לא קל ללוינים, ובמיוחד לשלושת בני המשפחה, שדני היה הבכור שבהם. אני זוכר היטב איך דני, שהגיע לירושלים כשהיה בן 15, כיסה את קירות חדרו בציורים של הרים ענקיים שעליהם כתב (באנגלית) "הבית הוא היכן שנמצאים ההרים". והוא לא התכוון להרי ירושלים. ממש לא. דני התכוון להרי קולורדו העצומים אליהם התגעגע בכל מאודו.

היה משהו מאוד מרשים ומאוד זר באחים לוין. אי אפשר היה להתעלם מהם. הם היו ענקיים, הם היו מעולים בכל ענפי הספורט (כולל כאלה שרק הם הכירו, כמו לה קרוס ופריזבי), הם ידעו לנגן בגיטרה ובפסנתר, הם היו אלופים במחשבים, והם היו סופר גאונים. זה היה כמעט לא פייר כמה שהאחים לוין, ודני בראשם, היו מעולים בהכל. אבל זה היה המצב. השנים חלפו ודני ומשפחתו התאקלמו בארץ. הם עברו דירה וגם אני עברתי דירה והקשר בינינו התרופף עם הזמן, כי ככה זה. מרחוק יחסית שמעתי כיצד דני התגייס לסיירת מטכ"ל ואחר כך כיצד הוא עושה חיל ("הוא עושה מיליונים!" לחשו החבר'ה) בהייטק.

בערב של האחת עשרה בספטמבר אלפיים ואחת, אחרי יום שלם שבו צפינו בטלוויזיה במקום לעבוד באולפן של דודוש, חזרתי הביתה ופתחתי אינטרנט כדי להתעדכן. "אלפי הרוגים" זעקו הכותרות, אבל רק שמו של אחד מהם הותר בשלב הזה לפרסום. דניאל לוין עלה באותו היום על טיסה מבוסטון ללוס אנג'לס. הוא היה ההרוג הראשון מבין 2974 ההרוגים באסון ששמו הותר לפרסום. יהי זכרו ברוך.

איזה סרט

הסרט "היום ששינה את העולם" ישודר ממש בקרוב בערוץ 8. זה סרט עטור שבחים שמתאר את ההתרחשויות של היום ששינה את העולם מנקודת מבטם של בכירי הממשל האמריקני. "זהו הסרט [שצריך] לראות" כתב הלונדון טיימז, "שיחזור מדוקדק של התאריך הכי משפיע במאה ה-21" כתב הגרדיאן, "זהו הסרט השלם ביותר [בנושא]" ציין הוושינגטון פוסט. ואם כל זה לא שכנע אתכם - אז אולי העובדה שמפיקת הסרט היא ישראלית בשם טליה תיבון תגרום לכם לפתוח את ערוץ 8 ב-13.9 ב-2200. נראה לי שכדאי.

>> הטור הקודם שלי: נפרדים מהחופש הגדול
>> אחרי המלחמה הקרה, המערב היה צריך "איש רע" חדש