ירידה משמעותית במחיר הדלק (צילום: רויטרס)
מישהו שואב מאיתנו כסף | צילום: רויטרס

דורון כהן עמד פעם בראש עמידר. אני זוכרת שראיינתי אותו והתרשמתי שהוא קשוב למצוקות של דיירי הדיור הציבורי. היום כהן ממלא מקום מנכ"ל משרד האוצר. כנראה שמהקריה בירושלים לא רואים דברים שרואים ממשרדי עמידר בתל אביב. אם הדלק יקר, שיסעו בתחבורה ציבורית, אמר השבוע. אמירה על אותו משקל, "אם אין לחם, שיאכלו עוגות", מיוחסת למלכת צרפת האחרונה, מארי אנטואנט. ההיסטוריונים אמנם מטילים ספק שהיא אכן אמרה את הדברים, אבל כך או כך הפך המשפט לסמל של אטימות שלטונית.

אטימות – משום שמערכת התחבורה הציבורית שאליה שולח אותנו כהן, למעט כמה יוצאים מן הכלל, מתאימה יותר למדינת עולם שלישי מאשר למעצמה טכנולוגית; אטימות – משום שבמשך שנים השקיעה המדינה בבניית כבישים לתחבורה פרטית על חשבון השקעה בתחבורה ציבורית; אטימות – משום שקופת המדינה היא המרוויחה הגדולה מעליית מחירי הדלק.

יותר ממחצית המחיר שאנחנו משלמים לליטר בנזין, 53%, הם מסים שנכנסים לקופת המדינה. לפיכך, כשמחיר הדלק הגולמי עולה, נכנסים יותר כספי מע"מ ובלו לקופת המדינה. הייקור של השבוע, למשל, יוסיף לקופה בערך 18 מיליארד שקלים. ומה עושה הממשלה עם הכסף? אולי היא מזרימה אותו לשיפור התחבורה הציבורית? לא ולא.

איפה הכסף?

אז לאן בכל זאת הולך הכסף? המדינה משתמשת בו כדי להחזיר הלוואות לבנקים וגופים אחרים. כמובן שחשוב להחזיר חובות, וככל שהחובות יותר קטנים, כך יכולה המדינה לקבל הלוואות נוספות בריבית יותר נמוכה. אבל הרי לא מוכרחים כרגע לקחת הלוואות נוספות. בכל אחת מהשנים האחרונות היו עודפי גבייה – זאת אומרת, המדינה גבתה יותר מסים ממה שציפו לגבות ונכנס יותר כסף ממה שהוציאו במסגרת התקציב. זו גם תהיה התוצאה מהעלאת מחירי הדלק – ייכנסו יותר מסים ממה שציפו.

אבל לממשלה, ובמיוחד לנגיד בנק ישראל סטנלי פישר, יש אובססיה לגבי המדד שנקרא "יחס חוב-תוצר", היחס בין החוב של המדינה לבין השווי הכספי של הייצור שלה. רק השבוע נודע שיחס החוב לתוצר של ישראל ממשיך לרדת, בזמן שברוב העולם הוא עולה. כיום ניצבת ישראל בדיוק באמצע רשימת 32 מדינות ארגון ה-OECD מבחינת יחס חוב-תוצר – מעל פינלנד וקצת מתחת הולנד. הרחק מעל ישראל, זאת אומרת במצב הרבה פחות טוב, נמצאות גרמניה, קנדה, אנגליה, ארה"ב, צרפת, אירלנד, איטליה ויפאן (בראש הרשימה זה שנים רבות).

נשאלת השאלה, למה כל המדינות האלה לא מחזירות חובות? ובכן, לחלקן אין עודפי גבייה ואין להן כסף להחזיר. אחרות פשוט משתמשות בכסף לצרכים אחרים – למימון שירותים עבור האזרחים שלהן, למשל. כן, כן. מדהים אבל נכון.

ישראל אמנם נמצאת במקום טוב באמצע מבחינת החוב שלה, אבל מבחינת ההוצאה על אזרחי המדינה היא נמצאת במקום רע למטה. ב־2010 היא דורגה במקום הרביעי מהסוף ברשימת מדינות ה-OECD לפי ההוצאות שלהן על שירותים כגון בריאות, חינוך ורווחה. ישראל הוציאה על שירותים אלה36% מהתוצר שלה, לעומת 45% שהוציאו מדינות הארגון בממוצע.

ייקור הדלק יגרור התייקרויות נוספות – בתחבורה הציבורית, בייצור של מוצרי צריכה ומזון, בחשמל ועוד. אבל כנראה שאין ברירה. כהן הסביר בעצמו – זה לא הזמן לוותר על מסים מדלק, אמר. למה זה לא הזמן? אולי משום שכבר ברור שהממשלה תיכנע לקמפיין ההפחדה שניהלה מערכת הביטחון בשבועות האחרונים ותצטרך כסף ממסים בשביל להגדיל את תקציב הביטחון?

לסיכום: יש כסף בשביל הצבא, יש כסף להחזיר חובות לבנקים. רק לאזרח לא נשאר – הוא משלם יותר על הכל ומקבל פחות שירותים. הייתה מחאה? היה טרכטנברג?

>> הטור הקודם שלי: הנהלת ynet מתנכלת לעיתונאים
>> בקרוב: משבר חשמל נוסף