יום אחד יהיו תוכניות ריאליטי עד המוות. המשתתפים ירצחו זה את זה והמנצח יהיה השורד האחרון. רגע. יש גם הסבר. "משחקי הרעב" היא כרגע היצירה המדוברת ביותר בעולם. טרילוגיית הספרים מאת סוזן קולינס ירשה את "הארי פוטר" כחומר הקריאה המוביל בקרב בני נוער, והסרט החדש היה להיט קופתי היסטרי עוד בטרם יצא. קדחת "משחקי הרעב" אחזה בעולם.
לכאורה, יש לנו כאן עסק עם משהו, שברוח הימים האלה מביע מחאה חריפה נגד ז'אנר תכניות הריאליטי בטלוויזיה העולמית ומתריע מפני סכנותיה. שהרי במציאות העתידנית והדיסטופית (כלומר ההיפך מאוטופית) של "משחקי הרעב", שוררת רודנות של עיר הבירה המשוכללת והעשירה על המחוזות הנחשלים שתושביהן משועבדים לצרכי המעמד השליט. הם נראים כמו צמיתים, פשוטי עם שמספקים סחורות (פחם, מינרלים וכו') לפיאודלים המצועצעים והמנוונים מהכרך, שעיקר מעייניהם נתונים לתפלויות. פעם בשנה הם גם מספקים בני נוער בין הגילאים 12 ל-18, שמשתתפים ב"משחקי הרעב" – תוכנית ריאליטי שהיא הדבר המלהיב והמרגש ביותר בחיי האומה הרקובה הזו.
במקום הדחה, כמו בתוכניות ריאליטי שאתם מכירים, יש מוות. המנצח הוא היחיד שנשאר בחיים. כל יתר המשתתפים מתים מוות מייסר ו/או אלים. ברור לחלוטין שהצופים, צרכני הריאליטי, הם אנשים מושחתים לגמרי מבחינה מוסרית. ביחסם למשתתפי התכנית הם איבדו כל צלם אנוש. הם לא רואים בהם בני אדם. הם משתוקקים שהנערים ישחקו לפניהם, אך ורק בשביל הריגוש שלהם, וחיי המשתתפים, המתים בזה אחר זה, נטולי כל ערך. במשתמע, גם חיי הצופים נטולי כל ערך. יתרה מזאת, חלק מהמשתתפים הצעירים מפנימים את מערכת הערכים העקומה של המשחק ונהפכים לרוצחים צמאי דם שנהנים להרוג.
אם כבר ריאליטי, אין יותר ריאליטי מזה
על פניו אין הרבה מה להתלבט בקשר למסר של "משחקי הרעב": בעתיד תעמוד תוכנית הריאליטי במרכזה של אפוקליפסה חברתית ששורשיה ניכרים כבר בהווה. התקינות הפוליטית מחייבת בנקודה זו איזה הנהון מהומהם, בין זפזופים, תוך הבעת תקווה שבני הנוער המשוגעים על "משחקי הרעב" יפנימו את מוסר ההשכל.
אבל הבעיה היא שזה המסר השטחי, הכוזב. המסר האמיתי הוא אחר לגמרי. "משחקי הרעב" מגשימה את הפנטזיה הכמוסה של התרבות שלנו ומכשירה את הלבבות לקראתה: ריאליטי עד המוות.
אי אפשר להטיף נגד ריאליטי תוך הצגת תוכנית הריאליטי שמציעה את חוויית הצפייה העוצמתית ביותר אי פעם. כלומר, לצופים בקולנוע אין שום ויכוח עם צופי הריאליטי בתוך סרט. הם מרותקים למסך, בדיוק כמוהם. הם מרוגשים. באותו הרגע זה מבחינתם הדבר הכי חשוב בעולם. והם פשוט חייבים לדעת מי ינצח. כשאחד המתמודדים נקטל, גם כשמדובר בילדה חמודה בת 12 שלא מסוגלת להגן על עצמה, המעורבות הרגשית שלהם מגיעה לשיאה, והם שוכחים אותה תוך בערך עשר דקות. כרזת הפרסום של הסרט בחוצות ערינו מכריזה בימים אלה ש"משחקי הרעב" זה הכי ריאליטי שיש. ומכאן שאם ריאליטי עושה לכם את זה, זה הסרט בשבילכם. אי אפשר להתכחש לעובדה שאם כבר ריאליטי, אין יותר ריאליטי מזה.
כל הנידונים למוות האלה – לא בזבוז?
נכון. זה רק סרט. ואלה דמויות בדויות. אם זו הייתה תוכנית טלוויזיה שמשודרת בסלון שלכם, עם אנשים אמיתיים שבני משפחותיהם גרים בשכונות שלכם, הייתם מגיבים אחרת. הייתם אומרים: רצח בתוכנית ריאליטי זה רצח, זה פשע, זה אסור. אבל נורמות משתנות. די מהר. מה שקורה בתוכניות הריאליטי של ימינו היה נחשב מרעיש רק לפני עשר שנים. סף הריגוש עולה כל הזמן. הציבור רוצה את הריאליטי שלו ורוצה את הריגוש שלו, ומוכן לשנות נורמות כדי לקבל את זה. זו הדינמיקה עד היום, ואין שום סיבה להאמין שזה ייעצר ברצח.
תרחיש: באמריקה יש מאות נידונים למוות שיושבים חסרי מעש בתאם. הם מתים מהלכים. ומדוע שלא יהלכו אל מותם בתוכנית ריאליטי? יש איזו סיבה מוסרית להעדיף זריקת רעל בבית הכלא על פני מוות אלים ומבדר יותר בתוכנית ריאליטי? להיפך, בריאליטי לפחות יש להם סיכוי לשרוד. מה בדבר ריאליטי עד המוות בהשתתפות 15 נידונים למוות – והמנצח זוכה בהמתקת עונש לעשר שנות מאסר? או שהוא בכל זאת מוצא להורג אבל זוכה להוריש לקרוביו כמה מיליוני דולרים? הרי מישהו יחשוב על זה, ויימצא השופט שיאשר את זה, בטקסס או בפלורידה. מתנדבים לא יחסרו, הם הרי ממילא רוצחים, חיות אדם. ונורמות ישתנו. די מהר.
בישראל אין עונש מוות, אבל יש חולים סופניים, ויהיו בעתיד אנשים שבדיקות גנטיות יוכיחו למעלה מכל ספק סביר שהם עתידים למות בתוך כמה שנים. זה לא מדע בדיוני. זה תכף. מעבר לפינה. בזפזופ הבא. אתם אולי חושבים שאני משוגע, או סתם פרובוקטור. אבל אם הייתי מספר לכם לפני 30 שנה שאנחנו נצפה ב-20 אנשים סגורים בבית אחד ואוכלים אחד לשני את הראש במשך חודש, גם הייתם אומרים שאני משוגע. ואם הייתי מספר לכם שתראו ארבע שעות טלוויזיה ביום, הייתם אומרים – לא בישראל. אז זהו, שכן. כן בישראל. אתם תראו. לגזור ולשמור.