עד גיל 40 הייתי שכיר, ולא רק בגלל שקיבלתי תלוש משכורת כל חודש. הייתי שכיר בנשמה. לא הבנתי איך אנשים מקימים עסקים, מאיפה יש להם את האומץ לקחת על עצמם אחריות כזו. אהבתי להיות שכיר, שידאגו לי. גם כשקיצצו לי, עדיין רציתי להיות שכיר: העדפתי שיקצצו לי 10 אחוז מהמשכורת, מאשר שאצטרך לקושש את כל ההכנסה שלי בעצמי.
כשהפסקתי להיות שכיר ונהפכתי לעצמאי, חשבתי שעשיתי את הסוויץ' בראש – אבל זה לא היה נכון. בראש שלי נשארתי שכיר: רציתי לעבוד בשביל מישהו שישלם לי כסף, ולא להיות מישהו שעובדים בשבילו, ושמשלם על כך שכר. היה לי מחסום. עבדתי כעצמאי, חשבתי כשכיר.
אחת התכונות הבולטות בדפוס החשיבה של שכיר היא לא רק השאיפה לרצות את הבוס, אלא ההזדהות המלאה עם האינטרס של המעסיק, למרות שהאינטרס הזה איננו בהכרח האינטרס של השכיר. ולמרות שהייתי עצמאי, המשכתי לחשוב ככה.
תמיד עדיף להיות זה שמושך בחוטים
יום אחד לפני שלושה שבועות השתחררתי מכל השעבוד הזה והתחלתי גם להתנהג כעצמאי, לעבוד בשביל עצמי. נהפכתי ליזם. זה קרה ברגע אחד. הלכתי ברחוב, ניגשה אליי מישהי ובפעם האלף בחודשים האחרונים שאלה אותי למה התכנית שהנחתי בערוץ 8, "הינשופים", לא חוזרת למסך. ובאותו הרגע, פתאום, החלטתי להחזיר אותה. החלטתי שאני יכול. במקום לבקש מאיזה גוף שידור לשדר אותה, במקום לנסות לשכנע איזה מנהל תכניות או סמנכ"ל תוכן – החלטתי פשוט להחזיר אותה בעצמי.
עבדתי על המיזם הזה יום ולילה במשך שלושה שבועות, וההרגשה הייתה נפלאה. הרגשה של שליטה בחיים שלי, של יזמות במקום פסיביות. פניתי לציבור דרך אתר "מימונה" וביקשתי מימון לתכנית. ההיענות מדהימה, ואני יכול היום לומר בוודאות שנצליח לשדר עוד תכניות של "הינשופים". המיזם קיבל תשומת לב תקשורתית רבה לא רק בגלל החשיבות של "הינשופים" כתכנית, אלא בגלל החשיבות של ההתנהגות היזמית, של המנטאליות החדשה: אנשי תקשורת רבים מחפשים דרך לעבוד בשביל עצמם ולא בשביל אדונים שלא מצליחים וכנראה גם שלא רוצים לדאוג להם. רוב אנשי התקשורת היום הם זבנים בכמה חנויות כלבו גדולות, ונדמה לי שבעתיד רבים מהם יהיו הבעלים של חנויות בוטיק קטנות.
אתמול בלילה שאלתי את עצמי מה היה קורה לי אם לא הייתי יוצא למסע היזמי. אני חושב שהייתי שוקע לתוך חוסר אונים, נהפך למריונטה של מישהו. לא חסרים אנשים שמנצלים חוסר אונים. יש רגע נפלא ב"סנדק" שבו מרלון ברנדו, הסנדק הגוסס ויטו קורליאונה, מסביר לבנו מייקל (אל פצ'ינו) שהוא פנה לאורח החיים המאפיונרי כי הוא סירב להיות המריונטה של מישהו. אם כבר העולם בנוי ככה, עדיף לו שהוא יהיה זה שימשוך בחוטים. צודק. המשק והתקשורת נשלטים על ידי אנשים שמושכים בחוטים. תלשתי את החוטים מהגב שלי. אני לא מוכן יותר.
תמיד יש פראייר
אין לי ספק שההחלטה הספונטנית שקיבלתי ברגע לפני שלושה שבועות כבר שינתה את חיי, ותשנה אותם עוד יותר בעתיד. ברגע שאתה מבין את כוחה של היזמות, אי אפשר לוותר עליה. אין חזרה אחורה. מנטליות של שכיר נראית פתאום כמו התאבדות - כשאתה חושב ומתנהג כמו שכיר, גורמים שאינם בשליטתך יכולים להחריב את חייך ברגע. כשבנותיי ישאלו אותי (אם ישאלו אותי) איך לתכנן את חייהן, אני אגיד להן שהחיים הם מאבק כוח, ולכן שיהיו כוחניות. אין ברירה. אם הן לא תהיינה כוחניות, מישהו כבר יפעיל עליהן כוח, שיגיע גם לדרגה בלתי נסבלת.
הכרתי לפני כמה שנים מפיק מאוד עשיר ומצליח, שאמר לי שאם אתה נכנס לפגישה בחדר ומסתכל סביב על הנוכחים ולא מוצא את הפראייר – תבין שאתה הפראייר. חשבתי אז שזה סתם דיבור מאצ'ואיסטי מפגר, אבל זה היה דיבור מפוכח לגמרי. זה עצוב, אבל תמיד יש פראייר. וזה כמעט תמיד האדם שחושב כמו שכיר.