לפייסבוק יש כמה יתרונות ברורים בתור פיק-אפ בר. הוא מגדיל מאוד את מאגר הדייטים הפוטנציאלי. הוא מקל מאוד על ההתחלה – כי הרבה יותר קל להתחיל בכתב, וכי בדרך כלל המידע הבסיסי החיוני על הסטטוס האישי גלוי. הוא מקטין מאוד את סכנת הדחייה (אם החלפתם כמה הודעות והתוכן שלהן מאופיין בגוון אישי ועשיתם כמה לייקים והסטטוס של שניכם single או divorced – סביר מאוד ששניכם מחפשים את אותו הדבר). והוא מעניק תחושת ביטחון כללית בדיוק במצב שבו אדם נוטה לחוש חוסר ביטחון (בזכות המרחק הבלתי נמנע בין הפרופיל לבין האדם האמיתי: הפרופיל מייצג אותנו וגם מגן עלינו). ולכן יש כיום סוג חדש של קשר רומנטי, קשר פייסבוקי, שפשוט לא היה קיים לפניו.
הקשר הפייסבוקי מתאפיין בהתלקחות מהירה ואינטנסיווית מאוד, בין שני אנשים שמעולם לא נפגשו, ושמלהיטים זה את זו בכתב. העובדה שהמגע הראשוני ביניהם הוא בכתב בלבד מאפשר להם להיות הרבה יותר חשופים, אינטימיים ובוטים מכפי שהיו לו נאלצו לנהל את כל השיחות הראשונות ביניהם פנים אל פנים. הם יכולים לתקשר במהירות כמויות אדירות של מידע. הם יכולים להרעיף חיבה ומיניות, עד כדי כך שבתוך ימים ספורים הם כבר יחושו מאוהבים או מחורמנים עד כדי טירוף, ובדרך כלל שניהם.
הם מתמכרים להתכתבות ביניהם, שמשתלטת כליל על חייהם. והם חשים שהם כבר נתונים בתוך מערכת יחסים, עוד לפני שנפגשו. ברבות מההתכתבויות האלה, בעיקר כשמדובר בשני כותבים טובים שניחנו באינטליגנציה רגשית, הם ימצאו עצמם משתאים נוכח מידת ההתאמה הרגשית (ואפילו המינית) הנדירה ביניהם.
בטח שיעשו סקס
ואז הם נפגשים. מה, לא יתחבקו? בוודאי שיתחבקו, הרי הם כבר ביחסים אינטימיים. ולא יעשו סקס? בטח שיעשו, לעתים תוך דקות. ולא ינהלו מערכת יחסים? בטח ינהלו, זה יימשך כמה פגישות או כמה חודשים. אבל רומן האינסטנט הפייסבוקי סובל ממגרעת אחת מאז'ורית: הפרטנרים הפייסבוקיים של אדם הם רק לעתים רחוקות מאוד האנשים הראשונים שהיה נמשך וניגש אליהם באולם גדוש בפרטנרים פוטנציאליים, בגלל שהכימיה הפייסבוקית איננה דומה לכימיה שנוצרת בין שני אנשים שנפגשים פנים אל פנים.
כשגבר רואה אשה בפעם הראשונה ונשימתו נעתקת, וכל ישותו מטולטלת, זה לא רק בגלל איך שהיא נראית. ממש לא. זה בגלל כימיה חייתית שנוצרה לו איתה (ואם התמזל מזלו, גם לה איתו). המון מידע מוחלף ביניהם באמצעות הכימיה החייתית הזו. מידע לא מודע. לא מילולי. זה פיזי. ובגלל שגם הנפש היא פיזית, היא מצב נוירו-כימי במוח, גם היא מעורבת, עמוקות, בכימיה החייתית. וכימיה חייתית פשוט לא עוברת מסך. כריזמה חייתית כן עוברת מסך. היא עוברת אותו כל הזמן, בפייסבוק ובטלוויזיה. אבל כימיה חייתית בין שני אנשים בשר ודם איננה עוברת מסך. הכימיה הפייסבוקית היא אחרת: היא מילולית, היא כימיה של האינטלקט, כימיה רגשית. אבל לא חייתית. והאדם הוא, תמיד, קודם כל, חיה.
בלי קליק
זה לא שהכימיה הפייסבוקית לא אמיתית. היא כן. היא פשוט פחות חזקה ופחות עמוקה מכימיה חייתית. ולכן היא בדרך כלל תחזיק מעמד הרבה פחות זמן. היא מעידה על התאמה ברמה שטחית יותר. בפעם הראשונה שפוגשים פרטנר מפייסבוק, הנשימה איננה נעתקת. זה לא מפגש כזה. וממילא כבר קשה להיסחף, כי ההיסחפות כבר התרחשה, במהלך ההתכתבות, והיא הייתה משהו בין מציאות לחלום, מעין אזור ביניים. בגלל שהתכתבות מאפשרת מרכיב מרכזי של פנטזיה, של אידיאליזציה. גרסת האדם שמוגשת לנו בהתכתבות היא מזוקקת, מתוכננת, משוכתבת, ערוכה, ובמידה מסוימת מותאמת לצרכינו. לא שאין אידיאליזציה ופנטזיה גם במפגש בשר ודם. אבל הקטע האשלייתי מועצם מאוד בפייסבוק.
אני אומר את כל זה בתור מי שפייסבוק בפירוש הקל מאוד את חייו וחולל בהם מהפכה משמעותית. הסכנה הגדולה בפייסבוק היא יצירת זוגיות עם פרטנרים שהיינו חולפים על פניהם ברחוב בלי להעיף בהם עוד מבט, כי אין לנו קליק ממשי איתם.
וכשזה קורה, יש ניסיון שכנוע עצמי שמושתת על ההנחה שבמקום להיות רע, זה דווקא טוב: כלומר, איזה מזל שבזכות פייסבוק יצרנו קשרים כה נפלאים עם אנשים שלא היינו מזכים אותם במבט שני ברחוב – שמנו לב אליהם ונתנו להם צ'אנס דווקא כי זה התחיל בהתכתבות. ובכלל, להתכתבות יש מין מעמד נורא רומנטי ונאצל, שתי נפשות עורגות וכמהות ורחוקות זו מזו מגשרות על המרחק במלים.
אבל האמת היא זו: אם זה לא חייתי, זה לא טבעי. ולא מדובר כאן במטאפורה. זו קביעה פשוטה, ללא כחל ושרק. הרומן הפייסבוקי כמעט תמיד איננו טבעי. וככל שהוא ישתרש יותר, הוא עלול להוביל לאובדן משהו מהותי באדם.