אלילי תרבות המוניים בתקופתנו נוטים להיות דמויות שתכונתן הבולטת היא גופנית. הם נראים נכון, בין אם הם כוכבי קולנוע או פופ, או דוגמניות-על, או כדורגלנים. הם זזים נכון מול מצלמה ועל הבמה. הם נשמעים נכון כשהם שרים. יש מרכיב גדול של מזל בכוכבות שלהם. הם נולדו עם קול, גוף ופנים שהופכים אותם למושאי הערצה גלובליים. לא צריך לחפור בנקודה הזו או לעמול להוכיח אותה. כל תלמיד בית ספר יסודי יודע אותה ומקבל אותה כאקסיומה.
ולכן מוזר מאוד ששרלוק הולמס הוא עדיין אליל המונים עכשווי, ושדמותו חווה בימים אלה עוד שיא בפופולאריות הבלתי פוסקת שלה. הולמס הוא לא פחות מהדמות הבדיונית הכי נפוצה בקולנוע. 75 שחקנים גילמו אותו ביותר מ-200 סרטים. אנחנו מדברים על שרלוק הולמס. לא על באטמן ולא על מישהו שטום קרוז או ברוס וויליס שיחקו בסרט. בימים אלה יוצא הסרט השני בסדרת הולמס בגילומו של רוברט דאוני ג'וניור, העונה השנייה בסדרה החדשה והמדוברת של הבי.בי.סי אהודה מאוד ברחבי העולם, כולל בישראל, וגם לספרים של ארתור קונן דויל תמיד יש ביקוש, גם פה, בתרגומים שמתחדשים מעת לעת בשביל קהל קוראים חדש.
הולמס הוא אליל ההמונים הכי לא סביר שאפשר להעלות על הדעת. הוא אף פעם לא משיג את הבחורה, כי בחורות לא ממש מעניינות אותו. הוא לא ממש טוב, כי יש בו צד אפל למדי. ולא מדובר בצד אפל שהוא תוצאה של איזו טרגדיה אישית מעוררת אמפטיה, ושיתפוגג בסוף טוב כשהוא יזכה בבחורה או יזכה בגאולה. פשוט יש לו צד אפל, שהוא חלק אינטגרלי ממהותו כאדם. הוא מיזנטרופ, מתבודד, מסניף קוק, דכאוני ומנגן בכינור – ולא כדי לייצר מוזיקה ויופי בעולם, אלא כמעין מוזרות אישית לא אטרקטיבית במיוחד.
הוא גם לא פותר פשעים כדי לעשות טוב בעולם או כי הוא שונא את הרע, אלא כי הוא נענה לאתגר השכלי. עבודת הבילוש היא משחק בשבילו, לא עניין מוסרי, לא חלק מהשקפת עולם ערכית. אין לו כישורים חברתיים ואין לו אמפטיה לבני אדם באופן כללי. הוא קר ונטול סנטימנטים. אין שום דבר מרגש או מתרגש בשרלוק הולמס. אז למה הוא כה אהוב ומעורר הזדהות? למה הפופולאריות שלו פנומנלית ממש?
היום היו זורקים אותו מכל המדרגות
ברור שיש לו שכל. ברור שהוא גאון. כוחות ההיסק שלו עילאיים, הוא לא מפספס אף פרט אף פעם. הוא רואה הכל, דבר לא חומק מעיניו. אולי נכון יותר להגדיר אותו מדען מאשר בלש. אז מה. גאונים אינם אלילי המונים. ממש לא. וגם מדענים אינם אלילי המונים. למי בכלל אכפת מהם. גם בסדרת הסרטים בכיכובו של דאוני ג'וניור (שם הולמס הוא גם סוג של גיבור אקשן) וגם בסדרה החדשה של הבי.בי.סי שבה הוא סוג של רובוט מושלם דמוי אנוש, מעין Killer-App מהלך על שתיים, הולמס הוא דמות מהסוג שאף מנהל תכניות בטלוויזיה או מנהל פיתוח בחברת הפקה גדולה לא היה יורק בכיוונה לו הייתה מומצאת עכשיו:
למה שהקהל יאהב אותו? למה שהקהל יזדהה איתו? מה עם אישה? מה עם ילדים? מה עם בעיית השתייה שנובעת מאיזו טרגדיה קלישאתית שארעה בחייו? את הולמס היו היום זורקים מכל המדרגות. בין היתר כי ברור שהשכל הגאוני לא מספיק. למרות מה שנאמר בסדרה של הבי.בי.סי – שכל איננו הסקסי החדש. לא בתרבות ההמונים. ולא ששכל איננו סקסי. הוא פשוט לא מצטלם. והוא לא מרגש. אז מה כן סקסי בשרלוק הולמס? מה הפתרון לתעלומת הפופולאריות שלו?
הולמס הוא ניצחון הרציונליות. תמיד. הוא תמיד מוצא את ההסבר הרציונלי לתופעות ולתעלומות שלכאורה אין להן ולא יכול להיות להן הסבר רציונלי. הוא תמיד מוצא את ההסבר שאפשר להוכיח בבית משפט, באמצעים מדעיים. תמיד. הוא תמיד מאמין שההסבר הזה קיים ותמיד מוצא אותו. כשהולמס בסביבה – אין צורך במיסטיקה, בתופעות על טבעיות, בדת, באלוהים, ברוחניות ובניו-אייג'. כי ההסבר הרציונלי של הולמס תמיד מנצח. הולמס איננו ניצחון הטוב, אלא ניצחון הרציונליות.
וזה קורה בתקופה שאיננה רציונלית, שאיננה מצטיינת ברציונליות שלה. רוב בני האדם מאמינים באלוהים, בנסים, בתופעות על טבעיות שאינן ניתנות להסבר רציונלי, במיסטיקה ובניו-אייג'. ואילו הולמס הוא גיבור העל של הרציונליות. כלומר, רוחו מנוגדת לרוח התקופה. הוא מסרב לקבל הסברים שרוב בני האדם ישמחו לקבל. וההסבר שלו כמובן אלגנטי ופשוט וניתן להוכחה אובייקטיבית. ואיכשהו, הקהל השטוף באמונות מיסטיות ודתיות, רואה את ההסברים של הולמס, ואוהב אותם. פתאום, עם הולמס, יש משהו נורא יפה ברציונליות – בעולם שאין בו שדים ורוחות רפאים וכל מיני ישויות שאי אפשר לתפוש בחושים. עם הולמס, רציונליות היא הסקסי החדש.
ותרבות ההמונים הנוכחית כבר לא מסוגלת לייצר רציונליות מזוקקת ושקופה כזו. אולי הפופולאריות המתמשכת של הולמס נותנת תקווה שלרציונליות עוד תהיה עדנה. אבל כנראה שלא. כי כוחות ההיסק הרציונליים של הולמס מוצגים גם הם כסוג של כישוף, של יכולת על-טבעית. כאילו שהולמס ואורי גלר הם היינו הך. וכשהולמס ואורי גלר הם היינו הך, הולמס כבר לא סקסי.