מדי כמה חודשים עולה כאן לכותרות פרשת זובור חדשה. האירוע האחרון, בחטיבת כפיר, איננו חריג. קבוצת חיילים ותיקים היכו חייל צעיר באגרופים עד שנקרע לו הטחול ונשברו כמה צלעות. קו ההגנה הראשוני שלהם היה צפוי: מה כבר קרה? אפשר לחשוב. הם בסך הכל עשו לו בדיוק מה שעשו פעם להם. כלומר, מסורת.
כלי התקשורת והציבור נוהגים להתפלץ. מה זאת האלימות הזאת. נוהל פסול. לעקור מהשורש. להעניש בחומרה. חיות אדם. גועל נפש. חולפים כמה חודשים ונחשפת הפרשה התורנית החדשה. מתחת למעטה הצביעות וההתחסדות ברור לכל שהזובור הוא פרקטיקה רווחת מאוד בבסיסי טירונות וחילות קרביים בצה"ל. כמובן שרוב רובם של המקרים, עניין יומיומי, לא מגיעים לתקשורת. מה שמתפרסם זה רק קצה הקרחון. על מה ולמה בעצם סוערות הרוחות?
נדמה לי שנדרשו למפקדים שלנו בטירונות בערך יממה כדי ללמד אותנו מה זה שמיכה ואיך לעשות אותה וגם למי. זה הזובור הכי פשוט. הבסיסי. הקריטריונים היו ברורים מאוד – אם חייל איטי, גמלוני ועצל מעט (להלן, סוציומט) דופק אותנו בזמנים, יש לקרוא אותו לסדר, והדרך הכי טובה לעשות את זה היא לבצע בו שמיכה באמצע הלילה. לעטוף אותו בשמיכת צמר צה"לית ולדפוק לו מכות. שמיכה מעט יותר משוכללת תכלול גם גילוח עד זוב דם.
מסורת זו מסורת
הזובור הוא חלק אינטגרלי מהחיים בצה"ל. הוא מביע יחס אלים ומשפיל כלפי החלש. חלש יכול להיות טיפוס רכרוכי או מוזר ויכול להיות סתם צעיר וחדש. בגלל שהצבא מושתת על היררכיה נוקשה ועל נכונות של הפרט להקריב עצמו למען הכלל, הזובור מופעל כלפי מי שמחלישים את ההיררכיה או נוהגים באנוכיות. ההיגיון של הזובור נהיר לכל מי ששירת בצה"ל 24 שעות. חיילים נתבעים מהיום הראשון של הטירונות להביע רצח בעיניים. לא "רצח בעיניים", זו לא מטפורה. רצח בעיניים, ללא כחל ושרק – הרצון, ואף התשוקה, לרצוח. זה האדם שברובה. מה שווה רובה אם הוא אחוז בידיים של מי שאין לו תשוקה לרצוח? הוא לא שווה כלום. הוא משול למעדר. כדי שהרובה יהיה שווה משהו צריך רצח בעיניים.
אבל מה יעשה חייל שעבר תהליך של התניה עד שהרצח ניבט מעיניו, ואין לו את מי לרצוח? ייתן מכות רצח למישהו שמגיע לו. איזה חלש שמאיים על הקולקטיב או על ההיררכיה הפנימית. איתור החלש הוא סתם תירוץ. העיקר לתת פורקן לאנרגיות הרצחניות שטופחו בו. כל מאמן כלבים יגיד לכם שאם הכלב שלכם נוהג בתוקפנות כלפי הילדים שלכם ומפרק לכם את הבית, זה בגלל שאין לו פורקן הולם לדחפים האינסטינקטיביים שלו. תנו לו שדה פתוח לרוץ בו ושועל לצוד, והוא יירגע.
זה נכון גם לגבי חיילים שעושים זובור. תנו להם אויב אמיתי לרצוח, ולא יהיה להם כוח או רצון לקרוע את הטחול לאיזה חייל צעיר מהם שהעז לנגוע במקל הפז"ם. צבא, על פי הגדרה, הוא גוף שמחנך להתנהגות אלימה ונותן לה לגיטימציה. ולכן אפשר להתפלץ עד מחר, תמיד יהיו בו זובורים. זו אכן מסורת, חלק מהאתוס הצה"לי.
בטירונות שלי היה אחד בשם שמש. ציפלון קטן, גוף של בן 10, מבט קהה בעיניים, זקן מדובלל שמתוכו בצבצו חצ'קונים זבי מוגלה. בלילה האחרון התאגדו כמה מזכרי האלפא ועשו לו זובור. כיסו אותו בשמיכה, נתנו לו מכות, גררו אותו בכוח לשירותים וגילחו אותו. כשהם גמרו איתו נראו פניו כמו עגבניה מעוכה. הם לא עשו את זה כדי להעניש אותו. לא באמת. הם עשו את זה פשוט בגלל שהם יכלו לעשות את זה. כי איש לא קם להגן על שמש וכי הוא היה כמו גור שועלים שהושלך לתוך כלוב של כלבי ציד. למחרת, ברחבת המסדרים, הכריז הרס"ר כי שלושת מנהיגי הזובור ייענשו בחומרה ויישארו לטירונות חוזרת. זה היה המסר הרשמי. לימים נודע כי כמובן שכעבור שבוע הם שוחררו והוצבו ביחידותיהם.
הרי הם בסך הכל היו כלבים טובים.