חייל שמח (צילום: realsimple.com)
כמו חרמנות חזקה נוכח מוות ודאי | צילום: realsimple.com
הייתי בעבודה במרכז תל אביב כשהתפוצץ האוטובוס בשדרות שאול המלך פינת ויצמן. הבת שלי התקשרה מבית הספר להודיע לי. מיד פתחתי בסבב הטלפונים והבירורים הרגיל, לוודא שכל מי שנדמה לי שיכול היה להיות במקום הפיגוע בסדר.

אני אומר "רגיל", למרות שכבר שנים רבות לא היה פיגוע באוטובוס בתל אביב. באותה מידה שגם התנהגותי ותחושותיי בזמן אזעקה המתריעה על שיגור טיל לעבר תל אביב הן רגילות. כלומר, מוכרות.

הפעם האחרונה שבה שמעתי אזעקות כאלה היתה במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, לפני יותר מ-20 שנה. אבל הגוף זוכר. זה מוטמע בו עמוק. ההתגודדות בחדר מדרגות, ההמתנה לקול הנפץ, החזרה לשגרה.

לצערי הרב, לא זו בלבד שאני מסוגל לחיות ככה לאורך זמן, זה אפילו עושה לי טוב, מבחינה כימית, במוח. בשבוע שעבר סיפרתי כאן על הרהוריי השיבה שלי לציפרלקס לאור הדיכאון החורפי העונתי שהתחלתי לחוות. ובכן, הדיכאון נעלם.

מיד אחרי שכתבתי על זה, התחילו האזעקות בתל אביב. הראשונה הייתה בחמישי שעבר, לעת ערב. הייתי עם שניים מילדיי. ובמקום להיכנס ללחץ ולחרדה, התגייסתי כל כולי לדאגה לשלומם. זה היה כאילו קיבלתי איזו מכת חשמל קטנה. הזרקה ישירה של אדרנלין למוח. כאילו עשו לי ריסטרט. הדיכאון שלי נעלם כלא היה, ומאז לא שב.

דווקא כשמנסים להרוג אותי, אני לא מפחד למות

האדרנלין עושה לי טוב. ההתמקדות בהישרדות פשוטה עושה לי טוב. ההקלה שמשתררת אחרי שהסכנה חולפת עושה לי טוב. מבחינת מצבי נפשי, מלחמה עושה לי טוב. אולי אני אוהב את הדרמה. אולי זה משכיח ממני את צרותיי האישיות. אולי כל הדברים הקטנים שמציקים לי מתגמדים נוכח הדבר הגדול והקודר. לא נוח לי עם זה אבל קשה לי להתווכח עם העובדות. המלחמה הביאה לי בעיטה למוח, כאילו הייתי מכשיר טלוויזיה מקולקל, וחזרתי לעבוד, חזרתי לחיים.

מלחמה שמחה (צילום: realsimple.com)
הזרקה ישירה של אדרנלין למוח | צילום: realsimple.com
אני זוכר היטב תחושות  דומות ממלחמת המפרץ הראשונה. זוכר בפירוש געגוע לנוהל הסקאדים והאזעקות אחרי שהמלחמה נגמרה. געגוע לריגוש. איזה שעמום משגרה אפרורית. וזוכר שגם לא הייתי לבד בקטע הזה. זו הייתה תופעה נפוצה. הרבה אנשים דיברו אז בגלוי על כך שהסקאדים חסרים להם. וגם אז לא היה נעים לדבר על זה. זה לא נשמע טוב. זה לא דיבור של הומניסטים שוחרי שלום ואוהבי חיים. זה דיבור חייתי. קדמוני. משהו פראי שטבוע בגנים. אני מניח שמבחינה אבולוציונית, רבים מאיתנו בנויים לתפקוד טוב בעת מלחמה.

זה לחלוטין לא עולה בקנה אחד עם השקפת העולם השכלתנית שלי. וזה גם לא תואם את יחסי האישי למבצע "עמוד ענן" חסר התוחלת. ובכל זאת, כך זה.

והכי מגוחך, אפילו מביש: אם בתקופות דיכאוניות אני רדוף פחד למות ומחשבות שווא על מותי הממשמש, הרי שבימים אלה, דווקא כשבאמת מנסים להרוג אותי, בטילים ומטעני חבלה, אני משוחרר לחלוטין כמעט מפחד המוות שלי.

כמו רון בן-ישי ברחובות ביירות

פה ושם מבליחה איזו מחשבה על פגיעה ישירה של טיל בבניין המגורים שלי, בעיקר כשאני במקלחת ואתקשה להספיק להגיע למקלט, אבל באופן כללי – סבבה. אני שאנן לגמרי. מסתובב באווירת לי-זה-לא-יקרה מאוד אופטימית ולא אופיינית לי, חגיגה של הדחקה לא טיפוסית. אני פוחד מאוד על הילדים שלי. אבל זו הורות טבעית.

יכול להיות שההכרח האינסטינקטיבי להכיל את החרדה של ילדיי הוציא אותי משקיעה בבוץ הטובעני של עצמי. יכול להיות שאני מעין אדרנלין-ג'אנקי לטנטי, ושאורח החיים המתאים לי הוא להיות צלם עיתונות באזורי קרבות. אני נזכר בדמות המצויירת של רון בן-ישי ב"וואלס עם באשיר", מסתובב זקוף וחסר פחד ברחוב בביירות כשכדורי צלפים שורקים סביבו ופצצות מתפוצצות לידו. אולי זה בעצם מה שאני? לא יודע.

ואולי החוויה הטובה ושוצפת האדרנלין שלי, כוח החיים הגדול שמתפרץ ממני כשהפאג'רים מתעופפים בשמי תל אביב, היא תגובת נגד בריאה וסבירה לכוח המוות של המלחמה האופפת אותנו. כמו חרמנות חזקה נוכח מוות ודאי – אנחנו ממילא עומדים למות, כלואים בתוך מלכודת מוות, איזה מטוס שצולל לאוקיינוס, אז יאללה בואו נזדיין, לא משנה עם מי.

יש כמה הסברים אפשריים אבל שורת מחץ מביכה, או קומית, אחת: אני פורח כשהתותחים רועמים. מעניין אם אפשר להפוך את זה לטיפול אלטרנטיבי חדש: מסעות לאזורי קרבות לסובלים מדיכאון. מישהו רוצה להצטרף?

>> לכל כתבות המגזין