רוגל עשרים
איור: עמיר דרור

יום אחד בפברואר התקשרה אליי לטלפון הנייד אישה חביבה אך תקיפה שהציגה עצמה כגננת מפתח תקווה, ואמרה שהיא מחזיקה בידה צ'ק שלי על סך 1,100 שקל, שהבנק מסרב לכבדו. הייתי מעט מבוהל, כפי שאני תמיד בשיחות היכרות עם נושה חדשה, אבל הסיפור שלה היה כה בלתי סביר שבכל זאת הצלחתי לחשוב ברציונליות. אמרתי לה שלא זכור לי שנתתי לה צ'ק כזה, שאני לא מתגורר בפתח תקווה ושאף אחד מילדיי איננו הולך לגן שלה. אבל היא כבר ידעה את כל זה, והסבירה, בנימתה החביבה אך התקיפה, שאת הצ'ק היא קיבלה מהורה שקיבל את הצ'ק ממישהו אחר.

ואז התברר שמדובר בצ'ק ישן מאוד, שרשום על החשבון המשותף שהיה לי עם גרושתי הראשונה, שנסגר לפני יותר מעשר שנים. אמרתי לה שאין חשבון כזה. שזה צ'ק גנוב. והיא אמרה שזה לא מעניין אותה ושהיא פונה לעורך דין.

בשיחות עם גרושתי רונית התברר שככל הנראה מוצאו של הצ'ק מפנקס ישן שמשום מה לא נגרס והושלך לפח בטעות כשעברה משרד כמה חודשים לפני כן. גם היא שוחחה עם הגננת, וגם היא הייתה שותפה להרגשתי שגם אם היא אכן גננת מפתח תקווה, מדובר בניסיון סחיטה, מנומס למדי אמנם, ובכל זאת ניסיון סחיטה. קשה לשים על זה את האצבע. אבל היא הותירה בנו רושם לא לגמרי כן, לא לחלוטין גלוי. והחשש שלנו היה שהפנקס הזה התגלגל לשוק האפור, ושמישהו יתחיל לפזר ממנו צ'קים, ושנצטרך להתחיל להדוף מבול של ניסיונות סחיטה כאלה.

אז למחרת בבוקר הלכנו למשטרה. והגשנו תלונה. והשוטר הורה להגיד לגננת, אם זו תתקשר שוב, שהטלפונים שלה הם בגדר הטרדה. אבל היא לא התקשרה שוב. וגם לא שמענו מעורך הדין שלה. היא הבינה שלא תראה מאיתנו אגורה וירדה מהעניין. ושכחנו מכל הסיפור.

משטרת החרדות

ואז התקשר חיים מבת ים. זה קרה לפני כמה ימים. הוא התקשר לרונית והיה הרבה פחות חביב מהגננת, והרבה יותר תקיף. סירב לתת שם משפחה. טען בתוקף שאני נתתי לו את הצ'ק, ושאני מפזר צ'קים כאלה ברחבי הארץ כדי לדפוק אותה. חיים, ללא ספק, איננו גננת. הוא לא איים בעורך דין, אלא בהוצאה לפועל. שוב הלכנו למשטרה. ושוב נאמר לנו שאם הוא יתקשר שוב זו תהיה בגדר הטרדה. אבל בינתיים גם חיים לא התקשר שוב.

אנחנו יודעים שהצ'קים האלה גנובים, שהחשבון לא קיים כבר הרבה מאוד שנים, שאין לנו באמת ממה לפחד – אבל זה לא נעים. וזה לא נעים בעיקר כי במשטרה הבהירו לנו שאף אחד משני הסחטנים שלנו לא עבר על החוק. לאיים בעורך דין זו לא עבירה. וגם לאיים בהוצאה לפועל זה חוקי.

המשטרה איננה מתעסקת בחרדות, וגם לא בפעולות עתידיות אפשריות. למרות שמאוד יכול להיות שהפנקס הזה התגלגל לשוק האפור, ושיום אחד יופיעו אצלנו בדלת טיפוסים שממש לא מנהלים גני ילדים בפתח תקווה – המשטרה לא יכולה לשמור עלינו מפני חרדות ותרחישים היפותטיים. ובצדק, יש לומר. אם המשטרה הייתה צריכה להתעסק בחרדות ובתרחישים היפותטיים, היא לא הייתה יכולה לשמור עלינו מפני עובדות והתרחשויות עכשוויות.

ולכן נשארנו לבד עם החרדות והתרחישים ההיפותטיים. הרי בצ'קים הגנובים וחסרי הערך האלה אפשר למלא כל סכום ולתת לכל אדם. אנחנו לא פרנואידים. פשוט ראינו הרבה יותר מדי סרטים וסדרות, שהתחילו בדיוק בנקודה שבה המשטרה לא יכולה להתייחס לחרדות ולמה שטרם קרה. אלה הסרטים שבהם מישהו דופק בדלת, מחזיק ביד צ'ק גנוב על סך 50 אלף שקל, ודורש את הכסף מיד. והמישהו הזה הוא שטני.

ביקשתי מהשוטר שיצמיד לנו שמירה מסביב לשעון ויציב צלפים על הגגות המשקיפים על הבתים שלנו. הוא צחק. גם הוא ראה את הסרטים האלה. ברור שזה מגוחך ומופרך. אבל אני מסרב להשתכנע. אני רוצה את פנקס הצ'קים הזה בידיי. יש משהו מבהיל באדם זר שטוען בלהט שאתה חייב לו כסף. זה קפקאי. יש בזה פוטנציאל לסיוט.

והכי חשוב: אני לא צריך עזרה מטיפוסים מפוקפקים בכתיבת צ'קים קופצים. אני עושה את זה מספיק טוב בעצמי.

 

>> הטור הקודם שלי: רודפים אחרי אורי בלאו כי הוא שמאלני
>> למה הפסקתי להקשיב למוזיקה ישראלית

האם אנחנו באמת יכולים לסמוך על הרופאים שלנו?