טיול בירושלים: סיור חנוכיות (צילום: ערן גל-אור, מסלולים> להתאהב בארץ מחדש)
היו נרות, הייתה מוזיקה, היה אלכוהול, היה יופי | צילום: ערן גל-אור, מסלולים> להתאהב בארץ מחדש

חנוכה. החג שתמיד גורם לתחושה מתוקה וצוננת של ריבה ומגפיים. זה היה באחד הערבים הקרירים והגשומים. תל אביב נשטפת במטר ובמסיבות סילבסטר. אנשים יפים חוצים את הרחוב, טיפות גדולות מרחיבות שלוליות, אני מדלגת ביניהן ומלהגת בעליצות עם חברים, היה ערב נחמד לגמרי, היו לביבות, היו נרות, הייתה מוזיקה, היה אלכוהול, היה יופי באמת.
מגיעה לדירה, מחנה את המטרייה בחדר המדרגות, ובהתניה כמעט פאבלובית נכנסת לאתר חדשות להתעדכנות זריזה לפני המקלחת.

ואז, בום! ישר לבטן ובעוצמה. אותיות אדומות מספרות על אסון נורא, הייתה תאונה, תאונת דרכים טרגית. תמונות מוקטנות, פנים יפות וטהורות של נערים-ילדים, ילדים שיכלו להיות האחים שלי. נהרגו בדרך לעשות מצווה. השמות מנצנצים לי מוכר, אני מכירה את המשפחות. הלם, הלם וכאב.

זוכרת אותן, את השניות בהן כל האלכוהול הוטס לי מהדם, הקיבה צנחה והלב דפק. הרגשתי צביטה אמיתית. לא הכרתי אותם אישית, רק את המשפחות, אבל כואב לי, כואב לי כל-כך. הדמעות פורצות והחבר ניגש למחשב לברר מה מסעיר אותי כל-כך.

"מאמי, מה קרה? מי אלה? את מכירה אותם?" הוא שואל באמפטיה ומלטף לי את השיער.
"לא" אני מייללת, "לא אישית".
"לקחת את זה קצת קשה, הא?" הוא שואל-קובע בשילוב של הקלה וציניות מגוננת, וממשיך ללטף. אני מנסה להסביר ולא מצליחה. לכי תסבירי את מהותה של מורכבות, את הנימים הסבוכים והעדינים שלנצח יקשרו אותך למקום בו נולדת וגדלת.

לא רוצה להיות פה עכשיו

משוטטת בין הלינקים ושברי התמונות שכבר פורסמו. אני לא רוצה להיות פה עכשיו, אני רוצה להיות איתם, עם הקהילה, לומר משניות ופרקי תהילים, לקבל על עצמי עוד החלטה טובה לשבוע הקרוב. להאמין שזה ניסיון. להתנחם בחיבוק קהילתי מעודד. לשמוע שטוב להם עכשיו, שהם בגן עדן. להאמין שלילדים הקטנים האלה הייתה שליחות בעולם והם סיימו אותה, להקשיב לרבנים אומרים בקול מרוסק "אלוקים לוקח אליו את הטובים ביותר" ולהתחזק באמונה.

באובססיביות אני מרפרפת שוב ושוב בכל האתרים, אוספת מידע, קוראת את התגובות ספוגות הצער וההלם, "הרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים, איך אלוקים מרשה לכזה אסון להתרחש?". גם זה שרגיל להאמין, לא מוצא נחמה בקלות.

לא מצליחה להסביר לעצמי. איך זה תפס אותי ככה, לא מוכנה. איך אני שכבר מזמן חשבתי את עצמי כשייכת ל"פה" עדיין מרגישה כל כך חזק את ה"שם". לוקח לי זמן להבין, ועוד יותר זמן להודות: אני חלק מפה ושייכת לשם, אני שייכת לפה ותקועה איתם. זה סיזיפי ומדכא. תחושת חוץ לגדר מתגלעת לי במלוא חריפותה, לבי איתם ואני רחוקה, בוכה ונבוכה מהגילוי הזה. מרוגשת וכועסת על חוטי הנצח המביכים האלו, בהם אני מעוגנת למקורותיי, למחוזות ילדותי.

לא. אני לא יושבת על הגדר, רגל פה רגל שם. המקום שלי ידוע וברור. עזבתי לחלוטין, אני לא מאמינה. לגמרי לא. אין בי את הפשטות והתמימות לחשוב שאלוהים בוחר לו מדי בוקר בגינת הילדים את טובי הפירות אותם הוא רוצה לקטוף. לא מסתדרת לי בראש התמונה הנהדרת והאוטופית של מתים המשתזפים מאורה של שכינה.

אני יודעת היכן אני יכולה לחיות עם ליבי בשלום. וזה לא כרוך בנטילת ידיים בבוקר ותפילות ארוכות בשבת. ממש לא. הראש שלי יודע. אבל לעזאזל עם הלב הזה שאינו מסוגל להתיישר עם ההחלטות, שאינו מסתגל להגדרות ולא מסגל לו חומות ואם כבר מסגל לו כאלה, הרי הן עשויות חומר פריך ולא אמין. מתמוטטות מול קהילה אבלה. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". כן כולנו רקמה, כולנו חיה, ואני, משהו מת בי...

בשמחה תמיד

רציתי לשוחח עם אחי הצעיר, הוא בדיוק בשכבת הגיל של הנערים שמתו. רציתי להשתתף איתו, לנחם, לדמוע, להידבק באיזו דרך לביחד הזה שהוא כבר לא חלק ממני, שחשבתי שהתפטרתי ממנו לנצח והנה הוא מכה בי. להרגיש עוד קצת רקמה. קצת יותר חיה...

מחייגת. אחי לא עונה. נו, מה חשבתי? מן הסתם הוא יושב עם החברים שלו, מבוהלים ורציניים. אומרים משניות ומתכוננים ללוויה.

המשיבון שלו מדבר אליי בקול של מתבגרים צייצני-בס, מבקש להשאיר שם וטלפון ומציין לפני הביפ, שמצווה גדולה לעבוד את השם בשמחה. תמיד.

>> הפוסט הקודם: את הסרט הראשון בחיים ראיתי בגיל 17
>> הסדרה חיים אחרים משודרת בימי חמישי ושבת ב-22:30