הגשם סוגר אותי בבית בערבים האחרונים. הקור גורר לפיז'מה ונעלי בית פרוותית. מזג אוויר רטוב וקר הוא לא כזה רומנטי, הוא פשוט מעלה את הצורך בחום והתכרבלות. נוברת בשעמום בצ'אט של הפייסבוק, ברשימת "ערה?" שבנייד. יש לי דרכים לתייג אנשים. אפאחד לא בא לי. עניין של מחיר מול רווח. אם אזמין מישהו, אצטרך לשלם על המגע החמים בשעתיים של התנחמדות מעיקה והתעוררות ליד בנאדם בבוקר. לא יודעת אם בא לי. מעדיפה לאכול מרק עגבניות רותח וסמיך, הוא מחמם, טעים ולא שעיר.
זה לא עצוב ולא שמח, זה מפוכח וטבעי, דרך העולם. את ההתלהבות המתלקחת אני מסוגלת שוב להרגיש רק כשיש אהבה או כשאני מופצצת בחומרים מענגי תודעה. אין ספק, הרגש קהה מאז החבר הראשון בגיל 19.
אני הייתי שיכורת חופש ומתה לבלוע את העולם, בתנאי כשרות כמובן. הוא היה מדריך בישיבה. רומן סודי וחשאי - מפגשי סתר, באוטובוסים, בפארקים ובאזורי תעשייה שכוחים. העור שלי הסתמרר רק מלשבת לידו באוטובוס בספסל האחורי ולדבר. היינו מדברים בינינו ברוב שעות היום, וכשלא היינו יחד היינו מדברים בטלפון. מחיים זוגיות ראשונה בחיתוליה ממפגשים דו שבועיים וחפירות נצח בטלפון. מן הסתם היו אלו חפירות איומות, אף בן אדם לא מסוגל לנפק 8 שעות ביום, במשך חודש שלם, נושאי שיחה מרתקים.
שאפנו להכיר זו את זה באמת ולעומק, וכן, בלי לגעת. הייתה משמעות אחרת לזוגיות הזו, הראשונה והבתולית. שמרנו נגיעה. כלומר, השתדלנו לשמור נגיעה. הגבולות נפרצו לאט ובהססנות רבה, נגיעה אגבית ביד שהתקדמה לליטוף קל על הרגל ונסיגה מהירה.
"איך הולך לכם?", מתעניינת החברה ששידכה בינינו, ולו בשביל לא להרגיש פושעת יחידה. היא החזיקה בחבר סודי כמעט שנה.
"ממש כיף, הוא מעניין ומצחיק ואנחנו שומרים נגיעה".
"כן, כן", כך היא, המפוכחת ובעלת הניסיון, "כמה זמן אתם ביחד? חודש וחצי? שבועיים אני נותנת לכם, שבועיים!"
זרמי תשוקה שאני לא חווה יותר
טוב, היא לא ממש דייקה. המפגשים שלנו נקטעו, עזבתי את הבית ועברתי למקום אחר, ועם כל הבלגן וחיפושי הדירה, לא יצא לנו להתראות. נפגשנו רק אחרי חודש. כמובן שאיני זוכרת דבר מהשיחה שארכה בערך חמש שעות, אלא רק את התשוקה שחשתי אליו ולגוף שלו. כל כך רציתי שהוא יגע בי. כשאצבעותיו רפרפו ממש קרוב לשלי, הרגשתי חשמל, חשמל ממש. מאוד חם, מאוד מושך ומאוד מפחיד.
לקראת סוף הפגישה שלנו, כשהוא ליווה אותי לאוטובוס, נפרדנו כהרגלנו בקידה ורחרוח צווארים קל. חשבנו שזה מצחיק, או לפחות הכי קרוב למגע אינטימי שמותר לנו. הוא השהה את הרכינה שלו לעברי. חום הגוף שלו שיגע אותי, המרחק המינימלי של הפה שלו מהצוואר שלי גרם לי לזרמי תשוקה שאני לא חווה יותר. למה זה בעצם כל כך חמור ואסור, כשזה כל כך מרגש וגורם לזרמים כאלה בגוף?
מיד אחרי שעליתי על האוטובוס התקשרתי אליו. "איפה אתה?"
"עדין בתחנה".
"חכה, אני חוזרת".
ירדתי בתחנה הבאה, גמעתי את המרחק חזרה בריצה. הרוח הירושלמית הבעירה לי את הראות, הגוף שרף מתשוקה. הוא גם רץ אליי ונצמדו מאוד. הייתה זו הנשיקה הכי ארוכה בהיסטוריה, הכי רוויות תשוקה ופחד.
אחר כך הפגישות שלנו תכפו, אבל כבר לא דיברנו יותר, רק מיששנו ולמדנו סודות של הגוף. את הסוד הגדול, כמובן, שומרים לחתונה. אבל אחרי שבועיים בהם פרצנו את הגבולות של עצמנו נמאס לי. אמרתי לו שאנחנו כבר לא מדברים, רק נוגעים, והשיחות חסרות לי. חזרנו לשמירת נגיעה. אני נקבה טיזרית, מתברר שכך היה תמיד. הוא כנראה לא יכל יותר והציע לי נישואים. התרגזתי על המניע ונפרדנו.
כמה חודשים לאחר מכאן, בעוד אני סוללת את הדרך ומתרחקת ממנו, הוא התחזק והשתדך לו עם אישה הגונה. אחריו, כמו בשיר, היו ודאי גם אחרים שאת גופי השביעו נחת. כל כך השביעו שכבר לא מתחשק לי להתאמץ בשביל רגעי נחת. מעדיפה להתכרבל בפוך, לחבק את הדובי, להיזכר בסערות ההן ולקוות להישנותן, אבל הפעם באהבת אמת.