ערב גשום וקצת מלנכולי, אני יושבת בחדר, כנראה עם ספר או חוברת צביעה, וממש כמו בסיפורים האורבניים - שיחת טלפון. מספר לא מוכר. קול נשי ודחוף תוהה אם אני רסל. מאשרת.
"זו רוחי, את בטח זוכרת אותי", אומר הקול בלחץ מתגבר. "דיברנו לפני שנה".
"אה, לפני שנה" אני אומרת, "בטח שאני זוכרת".
ההיא לא קולטת את האירוניה ומטפטפת לאוזניי: "את פנויה עכשיו? את יכולה לבוא דחוף?"
"שניה, שניה, איך אמרת שקוראים לך?". אני מבינה שעליי להסביר לגברת לחץ שאני לא באמת מזהה את קולה, ויותר מזה, ממש לא מעוניינת לצאת החוצה בגשם לבקר - בדחיפות - מישהי שאיני מכירה.
"רוחי, נו, רוחי, את לא זוכרת? דיברנו לפני שנה, רוחי מבית שמש".
הבזק של זיכרון שיטח לי את החיוך הקליל והעיף אותי שנה אחורה. הייתי פעילה אז בפורום אינטרנטי, דרכו הכרתי אנשים רבים במצב וברקע דומים לשלי. ליווינו אחד את השני בשרשורי תמיכה וכאב. ניחמנו על שיחות קשות, ופרגנו מכל הלב על ציוני בגרות וקבלה ללימודים. בין השאר, ביקרו בפורום שלנו "המתלבטים" - אנשים שהיה להם הרבה מה להפסיד אם יתחילו את "המעבר".
המתלבטים הכבדים היו בעלי משפחה. כי מקרה של זוג שהחליט ביחד לעזוב ולעבור לעולם החילוני הוא נדיר מאוד. לרוב אחד מבני הזוג מרגיש שהוא לא מוצא ולא רוצה, בזמן שהשני מרגיש בתוך הקהילה כמו דג במים. כשיש ילדים ברקע, העניין מסתבך מאוד. אין רחמים בקהילה החרדית על הפורשים, וכשמדובר במשפחות, הקהילה תתגייס כולה להגן על הילדים הטהורים מההשפעות המזיקות של ההורה שבחר לחיות אחרת. לא משנה אם מדובר בגבר או אישה. הסיפורים המפחידים התגלגלו אצלנו בפורום וחשפו התנהגויות מכוערות במיוחד של בית הדין הרבני, הרבנים, המשפחות והקהילה. הכי כואבים היו מקרים עצובים של הורים שלא הורשו לראות את ילדיהם.
מסיבה זאת, כל "מתלבט" בעל משפחה ששטח את התלבטויותיו בפורום שלנו זכה לשיטפון של אזהרות וסיפורים והנחיות. הרבה מוותרים. אני עצמי תמיד מייעצת לא לעזוב, אלא אם אתה ממש נהדף החוצה. חלק מהאנשים סיגלו לעצמם נוסחה של חרדי בלבוש וחופשי בבית (או בפאב). אבל לא כולם מסוגלים, לא כולם רוצים להסתבך עם שאלות זהות.
ארבע שנים שהיא מתבשלת עם עצמה
רוחי הייתה סיפור מדהים. ילדה-אישה שמבלי להרגיש חצתה את גיל 35. נולדה וחיה בקהילה סגורה, יותר מהמגזר ממנו אני הגעתי. בגיל 18 התחתנה ומייד נכנסה להריון, הילדים שלה אוטוטו נכנסים למעגל השידוך בעצמם, היא כבר שנים קולטת שהיא חיה בפספוס. היא עובדת כמורה בבית ספר יסודי, אבל הפסיקה לשמור מצוות מזמן. בת של רב מאוד ידוע, כלתו של אדמ"ור צדיק, מאלו המקשטים בחתימתם קריאות לעזרה ואיסור חבישת פאות או פצעים בשבת.
עכשיו היא מרגישה שהגיעה לקו קצה. חיי הנישואין שלה אף פעם לא היו מספקים ויפים. בעלה ראה בה כמצוות התורה "עזר כנגדו". מעולם לא ביטל תורה בשביל להתעניין מה מטריד אותה, או לפנות בעצמו את כוס התה שלו מהשולחן. גם העלבות וחבטות מדי פעם בתגובה לאי סדר או אי הקפדה על צניעות מופרזת, לא נחסכו מרוחי.
ברור שהיא לא יכולה לשתף אותו. ארבע שנים שהיא מתבשלת עם עצמה. מישהו יכול לעזור? הפורום הובך קלות. אף אחד לא יגיד לאישה כזו, ממשפחה כזו, אם לילדים, שתעזוב הכל ותצא למאבק על עצמאות שברור שתפסיד בו. תפסיד את הילדים, את פרנסתה, את שמה הטוב ואת משפחתה.
אני עברתי לשוחח איתה במיילים פרטים, שם היא חשפה בפניי את התלבטותה הקשה ואת ההרגשה שלה שהיא נובלת בלי שחייתה אפילו לא לשנייה אחת. אמרתי לי את שהיה לי לומר: "אני באמת לא יודעת מה להגיד לך רוחי, אבל כשתקבלי את ההחלטה, תדעי שאני אהיה שם".
והיא נעלמה. כמו הרבה שעברו בפורום. כנראה שהעדיפה את המוכר והידוע.
למה לעזאזל נכנסתי?
ועכשיו היא מספרת לי שאחרי חודשים של התלבטויות, היא אזרה אומץ. בעלה נמצא עכשיו בחתונת אדמו"ר ויש לה פחות משלוש שעות לארוז חפצים ולעזוב את הבית. אני יוצאת אליה. הבטחתי.
במונית אני בטירוף של מחשבות. שואלת את עצמי אם אני יודעת למה לעזאזל נכנסתי. חושבת שמזל שאני עזבתי לפני שנכנסתי לסחרור הזה של שידוך-חתונה-ילדים. מנסה למצוא מילים שיסבירו לרוחי שהעולם החדש והיפה שייפתח בפניה יפצה איכשהו על הדרך הקשה אותה היא הולכת לעבור, אבל הדרך הולכת להיות מפרכת. חושבת אם המילים "שכול" ו"אבדון" צריכות להשתרבב לי החוצה או שפשוט אקנה לה משהו לאכול ובזה אסגור עניין.
לא קיוויתי לחמלה או להבנה מצד הקהילה שעתידה להתעורר במרץ לעוד מלחמת השמדה קדושה, ולעוד גל מתוק של רכילות לוהטת. גם לפנטזיות שלי יש גבול. לא חשבתי שרחמיו של מישהו שם יתעוררו על אימא טובה וראויה שבסך הכל רצתה להיות מישהי.
היא תעשה את הדרך לבד. כמוה, כמוני.
*** התיאור מבוסס על מקרה אמיתי. כיוון שהמקרה מאוד אמיתי ועדיין מתרחש, הפרטים שונו לחלוטין. כל המסיק מהתיאור לגבי אשתו, גיסתו או שכנתו, עושה זאת על סמך תחושת בטן בלבד.