השבוע ישודר הפרק האחרון בסדרה "חיים אחרים". עוז זהבי, מהמוצדקים שבחתיכי ישראל לבש דמות נטולת פוזה וסיפר סיפור על מסע אישי בעקבות משאלת לב. בחור צעיר עם עבר שורשי ומסודר, חברים טובים, שידוך הגון, בית שהוא מקום, משפחה מחבקת צועד לעתיד עמום וזר. ומבחירה.
ואני לא צריכה לראות אותו. אני זוכרת בעצמי: "עמום וזר". אי אפשר לנחש את עוצמת הזרות. אי אפשר לדעת אותה מראש. זה כמו להיוולד מחדש, כמו תינוק בצעדים ראשונים ומגושמים - לבדוק, להרגיש, להיכשל, להצליח וללמוד. ללמוד הכול לבד ומההתחלה.
בשבילי "חיים אחרים" היא לא רק תסריט, לא רק סיפור. זה לא רק הזמן בו התמונות נעות על המסך. אלו החיים. שלי ושל עוד הרבה אנשים.
השבוע תגיע הדרמה לסיומה. כך הוא טבען של סדרות. השחקנים המוכשרים ילמדו טקסטים אחרים ויכנסו לדמויות אחרות. מפיקים ירימו כוסות, טבלאות רייטינג ידווחו את עצמן למקבלי ההחלטות. המסך ירד על עוד מיזם שחי בעוצמה במשך כמה חודשים בנשמת מי שיצרו אותו.
עבור חלקכם הייתה זו סדרת דרמה המשקפת את הדרך בה מגלים אלפי (אלפי, תאמינו לי) צעירות וצעירים שומרי דת כי אינם מסוגלים להמשיך את המסלול הקבוע והוודאי שנקבע להם, שהם מוכרחים משהו אחר, חיים אחרים.
עבורי זו אמת פשוטה ויומיומית.
לא מתווכחת עם המאמינים
אני יודעת שבין הקוראים שלי יש רבים שעדיין מתלבטים. אלו שהלב שלהם תוסס בתאוות חיים. אלו שאינם מוכנים להסתפק בפירורי החווית ורוצים את החיים בענק, ביצרי, בחי ובחורט. אלו שהחוויה הדתית אינה מספיקה להם. המחשבה על סעודת לוויתן משותפת עם דוד המלך והרב פורוש ז"ל לא עושה להם ויברציות של חשק לשבת בכולל ולטחון ביצה שנולדה ביום טוב וביסקוויטים יבשים. אני יודעת שבין הקוראות שלי יש בנות שלא פוצחות בריקוד "צדיק כתמר יפרח" מהמחשבה על ערימת כלים וכביסה תמידית, עפעפיים טרוטות ובעל צדיק שמכרסם את אותם הביסקוויטים ברוטב של דפי גמרא יבשים לא פחות – אל המתלבטים האלו אני כותבת.
אני לא רוצה להתווכח עם המאמינים. אין לי דואליות או קונפליקט, אני מחבבת אנשים, לא דעות. ישמחו החרדים בחרדיותם. אני בהחלט מכירה את אלו שזה "עושה להם את זה" לגמרי, שהעיניים שלהם בוהקות בזוהר כמעט מוטרף מהמחשבה על חמין של שבת ורכישת טלית מהודרת.
אלו שיכולים להצהיר על אהבה גדולה ועצומה לקדושברוכהוא, שמתענגים על הקרבת החיים שלהם למען המטרה העלומה (היא עלומה כי עדין איש לא חזר משם ודיווח) של גן עדן וחיי עולם הבא. אפילו שכשהם אומרים "גן עדן" הם אינם מתכוונים לשבעים הבתולות, אלא למין ריגוש לא ידוע כפרס על סיגוף, ומרחץ של צואה רותחת כנקמה על פינוק עצמי.
איתם אין לי וויכוח. יודעים מה? זה אפילו מקסים אותי לראות את האנשים האלה עם האמונה התמימה בתוך המירוץ החומרי המטורף של החיים. מעורר טעם מתוק של דייסת סולת והסתפקות במועט.
בניגוד למה שחושבים הקוראים הכועסים שלי. אין לי עניין בחרדים. לא אליהם אני שולחת את דברי. אני כותבת לאלו שיודעים שיכול להיות אחרת, אלו שחושבים שמגיע להם למצות ולחוות את החיים בצורה שמתאימה להם באמת. לא בצורה שהעדר מכתיב.
ובכן חברים, אין מנוס מלשלם את המחיר, שכר הלימוד של הגשמת החלום שלכם להימנע מהסירוס העדרי הוא גבוה. גבוה מאוד.
לרובכם אין באמת מושג לקראת מה אתם הולכים ואיך יתנווטו חייכם, מה ירגש אתכם, מה תאהבו לעשות, מה תעשו כשתרגישו הכי לבד שאפשר. את הכל אתם עתידים לגלות בעצמכם, לאט לאט. עם הרבה דמעות של כאב ושמחה, צחוק של שיחרור ושל יאוש, אנשים טובים שיפתיעו אתכם, אירועים קשים שיחלישו, תחושות של נבגדות והתעלות, שמחת הגילוי והתרת הספק.
יודעת במה הייתי בוחרת
לא אחת אני תוהה לו היה ניצב מולי מלאך בטרם היותי ביצית מופרת וזירעון נלהב ושואל לדעתי האם אני רוצה להיוולד לחיים נטולי סערות ושינויים, למסלול נורמטיבי של בצפר-תיכון-צבא-טיול-אוניברסיטה-בית-עם-גינה או להיוולד לטירוף שנולדתי אליו. לחצוב את החלטותיי ואת הגשמתם לעצמי ובעצמי.
אין לי ספק שהייתי בוחרת באפשרות השנייה. בית זה יפה. טיול זה נהדר. וצבא זה ביטחון. אבל הבחירה היא אני. הבחירה שלי היא החיים, ומסלול מוכתב מראש בשבילי הוא המוות.
"חיים אחרים" אולי ירדה מהמסך, אבל היא ממשכה יום יום להיות המציאות שלנו. שלכם.
אני מצדיעה לכם חברים! אתם שעשיתם את המהלך, שבחרתם את החיים שלכם. אתם אנשים ראויים ויפים. תבלעו כל יום, תלקקו כל הזדמנות מתוקה, תתרגשו, תחיו את הרגע. ובעיקר: תחיו את עצמכם. כי לאף אחד לא מגיע לחיות חיים של אחרים.