נסיבות חייו של אדם, בתוספת יצר נדודים מוטבע, גורמים לו מעת לעת להחליף מקום מגורים. כך או אחרת, לפני כחודש העתקתי את מקום מגוריי לעיר הדרומית קריית מלאכי.
קבלת הפנים הייתה חמה, תרתי משמע. אנשים נחמדים ורגועים, אוויר נקי, קו אוטובוס אחד העורך מדי חצי שעה סיבוב עצל בין התחנות הבודדות בקריה. האווירה משוחררת ונינוחה, בין שדות כרוב לשטחי מרעה, פסטורלית, מנומנמת ושלווה, אנטיתזה מוחלטת לעיר מגוריי הקודמת, תל אביב. בקריית מלאכי ילדים יורדים למטה לשחק, דלתות הבתים פתוחות רוב היום, כולם חברים, כולם מכירים ונדים לשלום זה לזה ברחוב. אלו שמדברים בערגה נוצצת על ארץ ישראל של פעם, ודאי מתכוונים לחיים כדוגמת אלו. שקעתי בשמחה בשקט המוצע בקריית מלאכי. מתאים לי ככה.
ואז התפוצצה פרשת מוטי מלכה. ראש עיריית קריית מלאכי נעצר בחשד למעשים קשים ביותר: אונס, שחיתות, קבלת שוחד וסחיטה. האיש הבכיר ביותר בעיריית קריית מלאכי, ולצדו עובדי עירייה אחרים, נעצרו. המעשים, כך מפורסם, היו עקביים ונמשכו תקופה ארוכה. ההיגיון העירוני שלי סבר כי שלוותה הברוכה של הקריה תופר, וכי המדרכות השוממות בדרך כלל יתמלאו באנשים נבוכים שאינם מעכלים את גודל הזוועה שהתרחשה בעירם. אז זהו שלא. מי המנוחות בשכונות הקריה המשיכו לזרום בקצבם הרגיל והאדיש.
"תגידי, שמעת מה קרה?", אני שואלת את אחת מהתושבות. היא מושכת כתפיים באדישות. "כן". "ראש העיר נעצר בחשד לאונס של עובדת שלו", אני מוודאת שהיא מעודכנת בפרשה הזועקת בכותרות ראשיות. "כן", כך היא, "אני יודעת. זה לא חדשות, כולם יודעים, כבר מלא זמן".
מי כאן הלא נורמלי?
ובכן, מתברר שכולם ידעו על מעשיו של ראש העיר. הכוח והחוצפה שהיו לו להמשיך במעשיו (לכאורה, לכאורה) שאבו את מקורותיהם בדיוק מזה: כולם יודעים ואיש אינו מתלונן. "אפילו בעלה ידע", מביטה בי אותה תושבת במבט השמור לאלו המתקשים להבין את חוקי השכונות. "בעלה, העובדים, כולם. והיא לא היחידה". "ואף אחד לא חשב לדווח על המעשים הנוראיים האלה?", אני תוהה בקול. מי כאן הלא-נורמלי, לעזאזל? אבל נעניתי בפיהוק.
פרשה כזו, מעשים כאלו, היקף כזה, לא היה מתאפשר בערים במרכז. אין סיכוי. אבל המחיר של מגורים בעיר מרוחקת וקטנה נחשף לי במלוא זוועתו. כאן מכבסים את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית, מטאטאים את הבעיות מתחת לשטיח, או כל אנלוגיה לקשר שתיקה שתחפצו. כמו בקיבוצים, כמו בחברה החרדית, הקורבן מורחק והפושע (לכאורה, לכאורה) ממשיך במעשיו באין מפריע.
ויש עוד: החשדות שהתפרסמו הינם קצה הקרחון, אליבא דתושבי הקריה. הסיפורים ששמעתי נעים על הגבול בין טלנובלה פסיכית למסמך אנושי רקוב. את מה שמסופר בקריה כבדרך אגב, באותו טון שבו מדברים על הוזלה במחירי הטיטולים, אני לא יכולה לכתוב כאן, מחשש לתביעת דיבה. אבל עזבו אתכם, פשוט תשאלו כל תושב קריית מלאכי ותקבלו את הסיפור המלא, בתוספת שמועות פיקנטיות. כי ככה זה בפריפריה. כולם מדברים על כולם, כולם מכירים את כולם. כולם.