כשאתה תופס את החרק הגדול בעולם, אתה לא אמור לשחרר אותו לטבע. אם אתה לא מאמין במחיצה אכזרית תחת סוליית הנעל, לפחות תכלא אותו בצנצנת, שיישב בפינה ויחשוב טוב טוב על מה שעשה.
בניו זילנד מצאו אחד בגובה שמונה-עשר סנטימטרים ובמשקל של שלושה עכברים, כאילו מישהו מסובב את הסכין ומזכיר לנו שהג'וקים לא מתכוונים להיכחד. להפך. הם גדולים יותר מאי פעם, במעמד כזה שמאפשר להם להתנהג בכוחניות, לאכול את הגזר שהחוקרים שולפים מול המחושים שלהם ולהאמין בלב שלם שלא צריך לגעת בהם עם מקל.
העסק חרק
אם ברק וגנץ היו גרים בניו זילנד, הם בטח היו מתייצבים מול המצלמות הספק-כבויות, תופסים את החרק בכנפיו וצוחקים על אותן ניו-זילנדיות שבאותו רגע ממש עולות עם כפכף ביד על הספה בסלון במבטים מבוהלים. בלי מדים. "חחח! דנה מהתקשורת של השר בטוח מפחדת מג'וקים", ינחש ברק וילחש באוזני גנץ שאולי כדאי להכניס לה אחד למגירה. "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המגירה האחרונה", יזמזם גנץ.
הרי יודע כל גבר אמיתי, נהג משאית עתיר קרבות, שאם יש נושא שכואב לבחורה שלו - כמו הדרת נשים, פוביה מג'וקים או צירי לידה - צריך להפוך אותו לבדיחה. בפעם הבאה תצחקו על הנאנסות של קצב, זה יכול לתפוס חזק בבירה המטכ"לית שלכם. "חחח", יגיד לובש מדים בעבר או בהווה, "היא אמרה לו 'לא', עלק. בלי מדים".
באג 2000
הרבה חומרים רעילים רוססו בשנים האחרונות על משה קצב, אבל בפרפורי גסיסתו, בכוחותיו האחרונים, הוא הרים את מחושיו והצליח להסיט את האש ממנו לעבר התקשורת, הנאנסות, בית המשפט. האיש בתפקיד הכי ייצוגי של מדינת ישראל החופשית והדמוקרטית בז בנאום התוכחה לערכים שלה, לאמת שלה, למערכת הצדק שלה.
שבע השנים הרעות שבהן כיהן כנשיא הפכו השבוע לשבע השנים הטובות שבהן הוא ירצה את עונשו, אם לא ייבחר נשיא שפל שיחון אותו. המינוי שלו לנשיא באותו חודש אוגוסט ראשון של תחילת המילניום, הוא אותו באג 2000 שאיים על העולם. אבל קצב, אולי החרק הגדול ביותר בעולם, לא ישרוד פה אחרון בשביל לכרסם את בשרנו. הוא קיבל במשך יותר מדי זמן את הגזר, עכשיו הוא נשאר עם המקל.
הכי הכי בקטנה
האיש עב-הבשר בסרט "שבעה חטאים" רצה יותר מדי ספגטי. גם בחטא החמדנות ההוא זה נגמר במקקים.