והנה שוב מסתבר שבניגוד למה שחשבנו, המוח היהודי אינו בהכרח הדגול בעולם. אנחנו אמנם מעולים בלהיות סגני העולם בשחמט, נפלאים במחקרים על ריבוזומים וגבישים קווזיפריודים, נהדרים באקזיטים של שבבי תקשורת אלחוטיים, אבל בינוניים בכל מה שקשור לסוציאליזם בסיסי, הדדיות אלמנטרית ורעות מלכדת שאינה קשורה למסטינג, סטיקלייט ואפוד מגן.
כולם זוכרים את הרומנטיקה שאפפה את האהלים ברוטשילד, בית שאן, באר שבע. כולם זוכרים את המסרים הנהדרים שיצאו מן הבמה וחלחלו ללבבות של כל ישראלי. כולם זוכרים את התקווה, את האמונה שמחר נוכל לקנות דירה, קוטג׳, ביסלי, חיתולים. אבל כולם גם זוכרים איך הכל התפוצץ לנו בפנים, איך פתאום מגהפונים עם סיסמאות סותרות צמחו כמו פטריות אחרי מין לא מוגן, איך מנהיגי המחאה הסתכסכו ואז רצו לקבל ג׳ובים בדרך לכנסת.
לא רחוק מאיתנו גאוגרפית, אבל רחוק שנות אור מכל בחינה אחרת, מתחילה היום שביתת ענק של העובדים ביוון, ספרד, איטליה ופורטוגל. רגע לפני שגוש האירו קורס אחרי שיאי צנע, ייאוש ואבטלה של 11.6%, אירופה שוב מתעוררת לחיים. ולצד המדינות המתוסבכות נולדה הזדהות מצד השכנים שיודעים שיום אחד זה עלול לקרות בהם, וכך חברות ענק משבשות את הרכבות, הטיסות, את שוק העבודה. זו מחאה ושביתה שמורכבת ממיקס מרתק של שפות שונות ומנטליות אחרת, התיקון ההיסטורי של סיפור מגדל בבל המופלא.
תסתכלו עליהם ומיד תחזירו את המבט אלינו. בישראל, חודשיים ומשהו לפני בחירות 2013, גושים שלמים שחושבים די דומה, מתפצלים בגלל האגו, בשביל הכיסא. ראשי רשימות לכנסת שהיו יכולים להגיע להבנות ביניהן, שהיו יכולים להתפשר על המעט בשביל להרוויח את ההרבה, שהיו יכולים - בחייאת ראבאק - להוריד מהכבוד ולהרים טלפון, כל אלה נאלמים דום.
הם מאפשרים לנתניהו וליברמן לנהל את השכונה הלבנטינית שלנו כמו באירופה ולקיים גוש ימין מפלצתי מול פירורי שמאל-מרכז. על לפיד, יחימוביץ׳, אולמרט, לבני ושותפיהם לאופוזיציה בעוד חודשיים וחצי, מוטלת האחריות לעצור את הדחפורים הפוליטיים שלהם, להעיף מבט אל מעבר לים, להבין איך זה צריך לעבוד הכי נכון, ולקבל החלטה מה יותר חשוב - האגו או המדינה.